החגים, כבר אמרנו פה פעם, מזמנים לנו שממה טלוויזיונית, אבל גם בשממה צץ לו לפעמים נווה מדבר. כזה היה השידור החוזר של פרק האיחוד של "קרובים קרובים" ביום שלישי בערוץ 2. ולצפיה בפרק מצטרף דבר מה, שהוא הרבה מעבר להנאה שבצפיה בקומדיה טלוויזיונית כתובה היטב. והחיוך שפרוס על פניך, מקורו אך מעט בבדיחה זו או אחרת שהתגלגלה אותו רגע על המסך, ועיקרו נובע מאותו רגש שיש לאדם כלפי העבר, במיוחד כלפי מחוזות ילדותו נוסטלגיה. כבר נאמר, שכל חיינו הבוגרים הם למעשה ניסיונות חוזרים ונשנים לשחזר את ילדותנו, ולחקות את אותו שלב בחיינו שבו היינו בעיקר דבר אחד: חסרי דאגות ואחריות.
אבל, כצפוי, סופנו להתפכח. המציאות, במוקדם או במאוחר - במקרה הזה כעבור 50 דקות טופחת על פנינו. ומסתבר שלא רק אנחנו אלא גם יוצרי הסדרה. היטיב לבטא זאת מולי שגב, אז מולי הבן של ליאורה ויהורם, והיום אחד האנשים המשפיעים בתעשיית מכונני המציאות הישראלית, כשתיאר ב"מאחורי הקלעים" (שקדם לשידור הפרק) את לבטי צוות הכותבים לגבי הטרייד מארק הבלתי מעורער של הסדרה: "פתוווווווח" מפיה של חנה מירון. "שנות השמונים", אמר, "הם התקופה בה עברה ישראל מחברה מתפתחת, מגויסת, לחברה מודרנית מערבית עם כל המשתמע מכך לטוב ולרע. 'פתוווח' הוא סימן ההיכר של הסדרה וגם של התקופה. אבל זה לא מתאים לימינו, מי בימינו משאיר את הדלת פתוחה?". וכך הוחלט שבעוד חנה תגיד "פתוווח" לשם הנוסטלגיה, ליאורה תשאל באותה אינטונציה מוכרת "מי בדלת?" לשם ההווה. ואולי הם עשו לנו טובה גדולה, כדי שכבר במהלך הפרק לא נישבה, לא ניפול אל תוך המלכודת שטומן לנו החיקוי המדויק של העבר. "זה כבר לא אותו דבר", אמר שגב. "שום דבר לא אותו דבר".
מת להיות כוכב נולד
ובאמת, שום דבר לא אותו דבר, כך ניתן להסיק מבהיה במסך המציאות שלכם, אם כי זה לא אומר שאיש לא מנסה לחקות פה ושם. בשבועיים האחרונים מנסה ערוץ 10 בעקשנות, מדי חג, פעם עם דני רופ ופעם עם עודד מנשה, לחקות את "שעה טובה עם מני פאר". ומנגד, על המשבצת עליה רבצה שנים "שעה טובה", שישי בערב, השתלטה בערוץ 2 "מת להיות", שהחיקוי איננו סתם בשר מבשרה, אלא הוא הוא לב הווייתה. ללא ספק, בידור איכותי שלוחץ לך על שלפוחית הנוסטלגיה.
וכבר נאמר על יצירות איכותיות, שאחד ממאפייניהן הוא שניתן לקרוא בהן בצורות שונות. וכל פעם שראיתי את "מת להיות" ובמיוחד, יש לציין, את כפילו של שלמה ארצי (ששכחתי את שמו ה"אמיתי". אבל מה זה משנה? המילה "אמיתי" היא ממילא אוקסימורון כאן. לכן נסתפק ונקרא לו כפי שהוא "באמת", הכפיל של שלמה ארצי) נזכרתי בדבריו של אפלטון על האמנים. עבור אפלטון, העולם "האמיתי" הוא עולם האידאות, והמציאות היא ניסיון לחקות עולם זה. מהו האדם המושלם? האדם האידיאלי. וכל אדם "מציאותי" מנסה לחקותו, להתקרב לשלמות. ומה עושים האמנים? הם מחקים את המציאות, וכיוון שהמציאות היא חיקוי, הם מחקים את החיקוי. וכשהם מרתקים את בני האדם ביצירותיהם, הם מרחיקים אותם מהמקור מהאידאות, ולכן דינם חד הוא גירוש!
יש שיגידו, שבדברנו על שתי יצירות מופת אלו "המדינה" לאפלטון ו"מת להיות" לדידי הררי - נראה כי המסקנה ברורה: כיוון שב"מת להיות" לא סתם מחקים, אלא מחקים אמנים, שהם חקיינים בעצמם, דינה של "מת להיות" ברור כמעיין נובע באמצע המדבר הרחקה! גלות! נישול! ויש שיציינו באוזננו כי איש אינו באמת רוצה לשמוע לפילוסוף יווני ארכאי, ולכן אין לקחת את התוכן מדבריו אלא רק את התבנית שהוא משרטט: החיקוי של החיקוי. לכן המסקנה ברורה: מדוע להסתפק ב"מת להיות" אם אפשר ללכת צעד אחד קדימה: "מת נולד"? ואל תתנו לאוקסימורון שבשם התכנית להטעות אתכם: מדובר בשואו (!) בו יידרשו המתמודדים לחקות באופן מושלם את ביצועיהם של כוכבי "כוכב נולד" לשיריהם של אחרים, ובראשם: "הכפיל של שלמה ארצי" מוזמן לחקות את יהודה סעדו מחקה את עמיר בניון מבצע שיר של שלמה ארצי. איזו סגירת מעגל! השאלה היחידה היא, האם בעוד 20 שנה יצפו בני ה-30 בשידור חוזר של "מת להיות" ויתרפקו על ילדותם חסרת הדאגות והאחריות, כמו שמתרפקים בני ה-30 כיום על שידור חוזר של "קרובים קרובים". והאם "שדות של אירוסים" הוא הוא ה"פתווווווח" של ישראל 2005, חברה מערבית ומודרנית, ובכל פעם שישמעו אותו ימלמלו לעצמם: "זה כבר לא אותו דבר. שום דבר לא אותו דבר".