אבוד

הסיפור הזה מתחיל בהתחלה: לידה. ילד בא לעולם. בן. בריא. יפה. יהודי. את עובדת היותו בן, או בריא, או יפה, אין צורך, מסתבר, לסמן בגופו. אך כעבור כמה ימים, ביום יפה עם שמש בהירה בשמיים ועלים ירוקים בשדרה, צעדתי לכיוון ביתו כדי לקחת חלק בטקס שיסמן את העניין הרביעי.

למרות שהמילים "פרימיטיבי" ו"ברברי" קופצות לראש, אין בכוונתי לדון כאן ועכשיו בסוגיית ברית המילה (או בשאלת האסתטיקה של הזין) ואת דעתי בעניין, שאינה נחרצת לכאן או לכאן, אפילו לא אחשוף. זו לא הנקודה. הנקודה היא שהטקס נערך, המוהל מהל, התינוק היה גיבור, ובסוף המעשה קיבלתי לידי את תוצאתו, עטופה ומלופפת בכמה שכבות של נייר מטבח גס, והוראה לקבור אותה. למה אני? מקרה קלאסי של עיתוי ומיקום, לא יותר מזה. המוהל מיהר, האב הרגיע, אחרים נעלמו בשירותים, או הציצו מהחלון, או תקעו אף בכוס יין.

אני מניח שאני האדם הראשון בעולם שקנה מעבד מזון ידני של מולינקס כשבכיסו עורלה. ולא רק אותו. גם פירות, ירקות, שמן. מה לעשות, האישה הניחה בידי רשימת קניות לפני שיצאתי ואני מילאתי אותה בצייתנות, כשמדי פעם חולף במוחי הרהור נוגה על סמל הישרדותינו, סלע קיומנו, פיסת העור הערלה ששוכנת במעמקי כיסי. מי חשב אי פעם לאן הולכת העורלה כשהיא נחתכת? כולם עסוקים במה שהשאירה מאחור: אבר, תינוק, הורים – כולם עסוקים בחיים. חזרתי הביתה ואמרתי לאישה, "בואי נטייל בפארק ונמצא מקום יפה לקבור את הדבר הזה".

אם כן, הסיפור התחיל בחיים חדשים, אך מהר מאוד התדרדר לקבורה. החיים שזורים במוות, המוות חלק בלתי נפרד מהחיים, ואולי זאת הברית האמיתית – הברית הנצחית בין החיים והמוות? מצאנו נקודה יפה תחת עץ, חפרתי בור קטן בעזרת כף עציצים, פתחתי את נייר המטבח המקופל, והטלתי לבור את העורלה.

למחשבות על אי בודד, ובמיוחד מחשבות על "מה היית לוקח איתך לאי בודד", יש בדרך כלל נופך אקזוטי, רומנטי. רק אתה והיצירה הנערצת עליך, בחופשה חלומית ללא הבל החיים היומיומי שמרחיק אותך ממנה... אבל כשחושבים קצת, זה לא בדיוק ככה, לא? אי בודד הוא, קודם כל, בהגדרה, בודד. אני אצטרך למצוא בו אוכל ומים; להגן על עצמי מקור, חום, חי, צומח; להיאבק על חיי. לכן, מבחינתי, היצירה שאקח איתי אליו חייבת מצד אחד להכין אותי להתמודדות הזאת, ומצד שני להזכיר לי מה השארתי מאחורי. היא תהיה חייבת להצחיק אותי, כי בלי לצחוק – אפילו לבד – אין לי טעם; וגם להעציב אותי, לגרות אותי, להכעיס אותי, ללמד אותי. היא תצטרך למלא אותי אופטימיות, אבל מצד שני לא לתת לי לברוח מהאמת, מהמציאות המדכדכת, ממשהו שכולנו בורחים ומתעלמים ממנו ברוב רגעי חיינו אבל היא לא, היא מישירה אליו מבט חצי בוטח-חצי מפוחד, חצי אדיש-חצי משלים, חצי שונא-חצי אוהב – המוות.

היצירה הזאת היא סדרת הטלוויזיה "עמוק באדמה".

אשחיז סכינים מאולתרות כהכנה לקרבות אפשריים, ואז אצפה בקרב הפיינטבול שבו השתתפו קית' ודייוויד.
אחפש מים, וכשאמצא אותם אתיישב ואראה איך ג'ורג' אוגר מים במקלט תת קרקעי כהכנה לקראת אסון אקולוגי.

אתפוס יונה כדי לאכול אותה, ואז אצפה במסיבת יום ההולדת ה-40 של נייט.

אבעיר לעצמי מדורה, ואז אבדוק שוב איך רות, קלייר ונייט השליכו את רכושם הישן לתוך הלהבות.

אשחה בים, שחייה ארוכה, ואחריה אהיה רגוע מספיק כדי לעמוד שוב בחטיפה והכמעט-רצח של דייוויד בידי טרמפיסט חולני.

באין לי חברה, אתחיל לדבר עם עצמי, ואצפה בג'ורג' מדבר עם עצמו. אקרא למלאכים, ואראה את רות וחברותיה שרות את Calling all angels.

אתפוס דג בנחל, ואראה איך דיוויד נוגס באוזנו של אדם במסעדת סושי.

ארוץ על החול ואעשה שכיבות שמיכה, ואוכל מנגו ובננות.

אתעצבן על אחותה של ונסה שגוררת את אחותה למסע קניות, ועל ליסה שמפשפשת לנייט בקבלות, ועל בילי חסר התקווה, אצחק מכשרון הזמרה של דייוויד, מהסבל של קלייר בעבודתה המשרדית, מהצחוק הפרוע-מוטרף של אמא של ברנדה, מהשפה הארכאית של ארתור.

לפני שאלך לישון אצפה בחלומות של נייט.

"עמוק באדמה" תזכיר לי מאיפה אני בא ולאן אני הולך. נכון, היא תראה רק חלק מהעולם – שבע, מערבי, אמריקאי, בורגני, נכה רגשית, מקולקל, ציני, סאב, תאב. אין בו אפריקה, אין בו פלסטין, אין בו ירושלים באוגוסט. אבל יש בו אנשים: יותר מעשר דמויות מלאות, עגולות, מורכבות, מתוחכמות, אמיתיות, יספקו לי חברה. את כל אחת מהן אבין, ועל כל אחת אכעס. אצליח להסתכל דרך עיניהן, ולכל אחת אאמין. כל אחת מהן תתפרק לגורמים לנגד עיני, ולפעמים תצליח לצאת מזה ולמצוא את הדרך, או לפחות לחשוב שמצאה אותה. אתנחם שבחברת בני אדם אמיתיים, מצבי לא בהכרח יהיה טוב יותר.

אשמע מוזיקה מגוונת, חלקה טוב. אתפעל מהפואטיקה של הסצנות, מניקיון הצילום, משלמות המשחק. אשטוף את העיניים בקלייר, ברנדה, נייט. אציץ להם: נייט וברנדה, נייט וליסה, ברנדה וג'ו, נייט ומגי, ריקו וסופיה, קלייר ואידי, קלייר ו... הרשימה עוד ארוכה. סקס לא יחסר. ומוות.

המוות ב"עמוק באדמה" מכוון את הכל. ראשית, ברמה המעשית הבסיסית, הוא מכוון את חייהם של בני פישר ודיאז כי הוא מפרנס אותם בבית הלוויות. שנית, ברמת היחסים, הקשרים, המנוע של העלילה: מותו של האב נתניאל פישר מזניק את כל הדמויות לדרכן לאורך חמש העונות, מבנו נייט שחוזר הביתה ומתחיל לעבוד בעסק המשפחתי בניגוד למהלך חייו עד לאותו הרגע, דרך רות שנכנסת לשרשרת של מערכות יחסים לא מספקות, ועד ריקו שמעמדו בעסק משתנה עם הזמן. מותה של ליסה ומות אביה של ברנדה שולח אותה ואת נייט בחזרה זו אל זה. מות אימה של ונסה משקיע אותה בדיכאון ושולח את יחסיה עם ריקו לאבדון. הדמויות המתות מופיעות במחשבותיהן של אלו שחיות, עוזרות להם לקבל החלטות. שלישית, ברמת נוכחותו התמידית, המטא-פיזית, שמחלחלת מהמסך אל הצופה: המוות שפותח כל פרק, אקראי, משתנה, מגוון, פוגע בכל דרך ובכל גיל – מעבד בצק ענקי שקוצץ פועל מאפיה, מטיילת מועדת מצוק, רולרבליידרית מתנגשת באוטו, חולה איידס גווע בין חברים, רצח כנופיות, שק פסולת נופל ממטוס חולף ופוגע בעקרת בית שיצאה לרגע ועוד עשרות מקרים (63 פרקים בסך הכל בחמש עונות הסדרה). תחילת כל פרק ממלאת אותך בסקרנות חטטנית, מלווה בהשתנקות נחרדת אל מול המוות שמיד יופיע על המסך.

אולי זה לא פלא שכשביקשו ממני לכתוב על אי בודד, דמיינתי את החוויה כציפייה למוות, ומיד ציוותתי את "עמוק באדמה" כבת הלוויה המושלמת לציפייה הזו.

אם כן, הסיפור התחיל בלידה ונמשך בקבורה וכולנו יודעים איפה הוא ייגמר. הוא ייגמר בסוף: בסוף אצפה בפרק האחרון של העונה החמישית, ואראה בו את העתיד. אראה את הסוף של כולם, הסוף שלי. אני בטוח שגם על האי אסיים את הצפייה כשדמעות בעיני וצמרמורת בעורי, אבל תקווה בלבי. כי אחרי הכל, אחרי המוות, אחרי הסוף, יש ב"עמוק באדמה" משהו מנחם, משהו אופטימי וחיוני. אלה החיים, ולמרות שהם תמיד יובילו אל המוות, המוות יתמזג בתוכם והם ימשיכו, כי הם ממשיכים.

ועוד סיבה אחת קטנה יש לי לקחת איתי לאי את "עמוק באדמה": עדיין לא ראיתי את כולה. יש עדיין כשמונה פרקים בעונה הראשונה שלא ראיתי. אני שומר אותם לאי.