הביטלס, Lucy in the Sky With Diamonds

אף פעם לא אהבתי את הביטלס. עניין של טעם, אתם יודעים. עם השנים, ועם ההתבגרות הבלתי נמנעת, הבנתי את התרומה החשובה של חברי ההרכב להיסטוריה של המוזיקה במאה ה-20. כן, הם הפכו את הרוק לתופעה גלובלית, שברו מוסכמות של עיבודים מוזיקליים, הוכיחו שלהקה יכולה להיות הכותבת והמבצעת של שיריה, וכן, הם יצרו כמה מהמיתוסים של הרוק-אנ'-רול שהפכו לקלישאה – המנג'ר המתאבד, הסמים, המעריצות, החיכוכים בין חברי הלהקה, הפלירט עם המיסטיות ההודית, המתופף המטומטם. אם אתם להקה שלוקחת ליד גיטרות, ארבעים ומשהו שנה אחרי שהביטלס כבר שיגרו שירים למקום הראשון, כנראה שתיאלצו ללכת לפחות בכמה מהשבילים והדרכים שארבעת הליברפוליים כבר פסעו בהם, שלא לומר היו הראשונים לפסוע בהם.

מה שמדהים באמת בתופעה של הביטלס, עם כל הכבוד להישגים שלהם, הוא התהודה חסרת הפרופורציה למוזיקה שלהם. הנה, רק עכשיו הם זכו לתואר אושיית הבידור המשפיעה ביותר של 100 השנים האחרונות. יותר מוולט דיסני, צ'ארלי צ'פלין וחיים יבין. לפעמים אפשר לטעות ולחשוב שבכל שנות השישים לא נעשתה מוזיקה מלבדם, אולי רק "האבנים המתגלגלות". איפה הביץ' בויז? איפה הקינקס? איפה ג'יימס בראון? איפה הקטלוג של מוטאון? כל אחד מאלה (טוב, אולי הקינקס לא בדיוק באותו קליבר) עשה למען המוזיקה לא פחות מהביטלס, אבל נתפס, יחסית אליהם, כהערת שוליים.

קל להיטפל אל חלק מהשירים השטותיים של הביטלס, שירי ילדים כמו "Yellow Submarine", "Octopussy's Garden" או במיוחד "אובלדי אובלדה", אבל גם בתוך אלבומי המופת של הביטלס, בתקופות הכי נסיוניות והרפתקניות שלהם, היו שירים שמביאים את הסעיף. קחו את "לוסי בשמיים עם יהלומים" למשל. עם המעבר הקפריזי שלו ממשקל שלושה-רבעים בבית לארבעה בפזמון, החיבור המאולץ ביניהם עם חבטות התוף הקהות של רינגו, הפסיכדליה המתקתקה שלו (השוו את דימויי אליסה בארץ הפלאות שלו, לאלה של ג'פרסון איירפליין ב"ווייט ראביט"), השירה המנוזלת של ג'ון מוסיפה לתחושה שהביטלס רק השתעשעו בנאיוויות, במה שלהקות אחרות באותה תקופה עשו ברצינות.

בשלב הזה הביטלס היו כבר כל כך גדולים, שכל משפט חסר משמעות שנכתב תחת השפעה של חומרים הזייתיים הפך מיד לדבר אלוהים חיים. כמו טקסט מקראי סתום, שזכה לתילי תילים של פרשנויות, כך כל תו והברה של הביטלס עברו תחת זכוכיות מגדלת בכל העולם, וקיבלו ספין שהפך אותם להרבה יותר ממה שהיו – שירים טובים, מי יותר, מי פחות. כל תזמורת קלאסית עם עניבות פרפר במקום צוואר, כל להקת בארים עם ג'ל במקום שיער, כל להקה אותנטית של אבוריג'ינים עם עצמות במקום עגילים, כל רוקר ישראלי עם גיטרה במקום כשרון, עשו גרסאות משלהם לשירים של הביטלס. האם זה משום שהשירים שלהם קליטים יותר? מורכבים יותר? נושאים בחובם איזשהו מסר אלוהי שאין בשירים של להקות ומלחינים אחרים?

תגידו שהעובדה שכל כך הרבה אנשים רוצים לנגן מחדש שירים של הביטלס היא ההוכחה הניצחת לעל-זמניות שלהם, לגאוניות הצרופה של הלחנים. אולם לפני הכל, מדובר בהוכחה ניצחת לאפקט העדר של המין האנושי. אנשים אוהבים שיגידו להם מה לעשות ומה לחשוב, וברור שגם כשמדור קטן וזניח בפריפריה של הרשת יעמוד על רגליו ויצעק בכל הכוח "ארבעת המופלאים הם ערומים", הם יפטרו את האמירה הזו כעוד פרובוקציה שמטרתה רק למלא את טור הטוקבקים.

אבל אם הצלחנו לגרום לכמה אנשים לעצור ולחשוב, ולפקפק לרגע במעמד הבלתי מעורער של הביטלס בתור ההתחלה, האמצע והסוף של המוזיקה הפופולרית, נדע שאפשר לדפוק כרטיס וללכת הביתה לנוח עד שבוע הבא.