לאחרונה, עם חשיפתו המואצת של הראפ בארץ, כפי שלא נחגג כאן מעולם, אני נתקל ביותר ויותר אנשים, שמשוכנעים שראפר צריך להתלבש ולזוז כמו פיפטי סנט, להיות איש קרבות קשוח כמו דה גיים, או אתם יודעים מה, מינימום סרסור סטייל סנופ דוג. סנופ הוא אמנם אחד הראפרים האהובים עלי, אבל אני מניח שגם הוא יסכים, שתדמית אחת לכולם, one size fits all אם תרצו, היא לרעת ההיפ הופ, לא לטובתו. זה נראה כמעט מגוחך לשוב ולהסביר את זה, אבל יותר ויותר אנשים, שלא לומר מבקרים, נוטים לאמץ את המיסקונספציה הזו, כאילו הראפ היה תוצר חדש חדיש ולא מחודש של שנת 2003, שכל מה שיש לו להציע זה ג'י-יוניט וראפ ישראלי. אפילו את האלבום האחרון של אאוטקאסט הספקנו לשכוח. זה מזכיר לי את התקופה בה יצאו אלבומי הבכורה של ד"ר דרה וסנופ (אז דוגי) דוג. הם היו ונותרו אלבומי מפתח אדירים, אין ספק, אבל הצלחתם המטאורית גרמה להרכב הראפ הגדול והמטלטל ביותר לפניהם, פאבליק אנמי, להצטייר כאנכרוניסטי, צדקן, כזה שלא רוצה בכלל לכייף. פתאום הלבוש השחור של צ'אק די וחבריו נראה דהוי, וכל מי שלא ענד שרשר זהב, ביצ'ז ואקדחים לא נחשב נוצץ.
אבל הספקטרום של הראפ כולל גם את החנונים, השמאלנים, הממושקפים, אתם יודעים, אלה שמרביצים להם בכיתה, לא אלה שנותנים את הכאפות. בין אם הם היו א טרייב קולד קווסט, דה לה סול (אוטוטו בביקור בארץ) והג'אנגל בראדרז מסוף האייטיז הלאה; אנשי הראפ הג'אזיים גנגסטאר, הפארסייד והדיגבל פלנטס; או היורשים המובילים של השנים האחרונות, מוס דף, טאליב קוולי והרוטס. במילים אחרות, אם "דה קראפט", אלבומם החדש והשלישי של בלקאלישס, היה יוצא איפשהו עד 2001, הוא היה ממוקם על רצף נורמלי וסדיר של אלבומי ראפ חכמים ומוזיקליים, שמיועדים למי שאינו מעוניין דווקא להרעיד את אמ-טי-וי, ולמי שתדמיות קשוחות בראפ מעניינות לו את התחת. אבל לקראת סוף 2005 "דה קראפט" הוא כמו אוויר טהור לנשימה, החדרת חמצן לתאי מוח רדומים, במיוחד מכיוון שעל אף הארומה האלטרנטיבית שלו, הוא נוטה להיות מפנק וכיפי לאוזן ולאגן, לא פחות משהוא לאינטלקט. תקליט קרוסאובר מעניין לא פחות מהחדש של קנייה ווסט, ועם כל הכבוד לאחרון (ויש כבוד, תירגעו) מקורי ממנו בהרבה.
במסגרת היצירתיות הבלתי פוסקת של ההיפ-הופ בשנות התשעים התפתחה בסן פרנסיסקו חבורת קוואנום, אבולוציה של סולסיידס (solesdies). ב-99' הם שיחררו אלבום משותף ומקסים בשם "קוואנום ספקטרום", ובו תצוגת תכלית של ראפרים אינטלקטואלים, מפיקי ביטים כבדים ומאתגרים, אנשי היפ הופ אינסטרומנטלי והשראה מסול וFאנק מחוספסים מהסבנטיז. בין אנשי קוואנום אפשר למנות את די-ג'יי שאדו, מי שאחראי יותר מכולם כנראה להפיכתו של ההיפ-הופ למצרך מבוקש ולגיטימי עבור אנשי מוזיקה אלקטרונית, ומי שהראה לכולם שהראפר הוא לא דווקא מי שחייב לעמוד במרכז הז'אנר ;הראפר המעולה ליריקס בורן ולאטיריקס (הצמד ממנו יצא); ובלאקלישס, הלא הם גיפט אוף גאב וצ'יף אקססל. בין החברים שעבדו עם הכנופייה היו גם ג'וראסיק פייב, דן דה אוטומטור, דיוויין סטיילר ואל-פי.
זאב זאב
שני אלבומיהם הראשונים של בלקאלישס יצאו ב-2000 וב-2002, כללו מספר נאה של קטעים מוצלחים וביססו את מעמדם כאחד השמות המובילים בחזית הגרוב השכלתני של הראפ. החדש שלהם אינו רק הפרק המתקדם ביותר באבולוציה שלהם, הוא גם ללא ספק אלבומם הטוב ביותר. לגיפט אוף גאב יש עדיין פלואו משונה, כזה שמשלב קול זאבי עם הגייה כמעט חמודה של הטקסט. הוא נוטה לא לגלגל אותו בצורה המקובלת, אלא לדחוס כמה שיותר מילים יחדיו, כאילו הראפ שלו היה מעבר תופים אחד ארוך, רגע לפני ההתפוצצות של הביט ושובו למסלול הריתמי הקבוע. מוזיקלית הם נשענים על סאונדים של רר-גרוב, שלמרות היותם מסומפלים, יוצרים תחושה של נגינת Fאנק חיה. הם מעטרים בעדינות עם סאונדים אלקטרונים וגיטרות רוק לעיתים, ובעיקר דוחסים אר-אנ'-בי בכמויות, בלי ליפול לקלישאות הידועות של התחום.
הם בשיאם כשהם מתעסקים בכתיבה על הכתיבה, כמו ב"אוטמאטיק" היפה, שמחבר את אווירת הסול של פלואטרי ששרות בו לעיבוד כלי מיתר אפיים בסגנון אייזק הייז או בשיר הנושא המרגש, החזק ביותר בתקליט. "נפילתו ועלייתו של אליוט בראון" מחליף בהיסטריה את מהירויות הביט האלקטרוני שלו, דבר שבלאקלישס כבר עשו בהצלחה בעבר, ועל גבי פסנתרים וכלי נשיפה ג'אזיים מגיע סיפור ציני ונוגע ללב, שמזכיר את אחת ההשפעות הגדולות עליהם, גיל סקוט הרון (שגם התארח באלבום הקודם). ב-"Powers" המחויך והגוספלי הם מזכירים בחום ובשירה את פאזת ספירהד של מייקל פרנטי. ב"לוטוס פלאוור" הם מארחים את ג'ורג' קלינטון בהגשת פזמון סקסית. פה מתעוררת סוגייה מוזרה לגביהם. הראפ בשיר הזה, כמו בכמה אחרים, מזכיר מאוד את הבלאק אייד פיז. זה יכול היה להיות הגיוני לפני כמה שנים, כשהפיז עוד התעסקו באיכות נטו ונשמעו פחות פלסטיים, אבל נכון להיום לא בטוח שבלאקלישס יוצאים טוב מההשוואה הזו, גם אם הדמיון הזה הוא מקרי לגמרי.
זה לא באמת משנה. בין אם בלאקלישס שרים על אנטי-חומרנות, על אגו (בשיר הפתיחה המשובח), נגד אלימות או על בחורות שהם רוצים להתחיל איתן, הם כמעט תמיד שנונים ומתוחכמים למדי. בלאקלישס לא נראים, זזים ונשמעים כמו הג'י יוניט, הם לא מגודלים ומאיימים, כולה שני חנונים חוכמולוגים ומנומסים. אז כנראה שזה לא ראפ. לא ככה?
בלאקלישס, "The Craft" (אם.סי.איי, Anti)