אנחנו התחלנו

שלומי אלדר הוא לא גדעון לוי. וטוב שכך. העיתונאי הוותיק פתח את ספרו החדש "עזה כמוות" בהקדמה בה הוא מסביר כי ביקש להציג את הזווית הפלסטינית של הסכסוך, בהתמקדות ברצועת עזה, מאז חתימת הסכם אוסלו. בניגוד ללוי, המסקר את השטח בגישת "הייתי בסוף השבוע בעיסאוויה ואתם לא מאמינים איזה עוולות הכיבוש הזה גורם...", אלדר הוא חיית שטח אמיתית שגם ממש מדבר את השפה.

שלומי אלדר גדל במסדרונות הממלכתיים והאפלים של רוממה שחישלו אותו כנראה לעבודה בתנאים לא תנאים, תחת אש מדויקת מהקומה העליונה. כעורך "מבט" וככתב נאלץ אלדר להילחם בצנזורה הקומיסרית של הערוץ כשניסה להציג, אוי לאוזניים השומעות, את האכזריות הבלתי נסבלת של הכיבוש במחסום ארז לדוגמה. למזלו ולמזלנו נולד ערוץ 10 וחברת החדשות שלו השכילה לשכור את שרותיו של אלדר ככתב לענייני ערבים/שטחים. בחדשות 10 בהק אורו של שלומי אלדר כרפורטר אמיץ שהביא חומרים בלעדיים ומותירי חותם, כמו צילום הפלסטינים הנדחסים עד עילפון בכניסה למחסום ארז וראיון קצר ואקראי עם הבן לאדן של החמאס – מוחמד דיף.

בספרו החדש מנסה אלדר ללמד אותנו דבר או עשרה על האויב הפלסטיני אותו אנחנו, וחמור מזה, קברניטי המדינה, לא ממש מכירים או מבינים. אחד הפרקים החשובים בספר עוסק בסוגיית שחרור האסירים הפלסטיניים, עליה אנו שומעים רבות בתקשורת וכל פעם שהמילה "הקלות" עולה על סדר היום. הספר מצליח לשפוך קצת אור על מיתוס האסיר הפלסטיני ולהסביר לנו מדוע העניין הוא "שובר עסקה" מבחינת הפלסטינים, בכל פעם שממשלת ישראל מחליטה לשחרר בעיקר אסירים פליליים וכאלה שעונשם רוצה כמעט במלואו. אלדר הצליח לרקום קשרי ידידות עם כמה ממנהיגי האסירים בעבר ובהווה, בראשם סופיאן אבו זיידה והישאם עבדל ראזק – שהחזיקו בשנים האחרונות בתיק האסירים בקבינט הפלסטיני. בעזרת השניים הוא מצליח לרדת לנבכי מיתוס האסיר וללמוד כיצד הוא נולד ופרח. מדהים לגלות כיצד הצליחו הפלסטינים הכלואים להפוך את שהותם מאחורי הסורגים לכלי להעשרת השכלתם וכיצד הצליחו בעורמה לגרום להעברת מנהיגיהם ממתקן כליאה אחד לאחר כדי לחזק את שליטתם באסירים ואת מנהיגותם.

סקירתו של אלדר על שרשרת הפיגועים והחיסולים בשיאה של אינתיפאדת אל אקצה מגיעה לאותה מסקנה אליה מגיע ספרם של רביב דרוקר ועופר שלח "בומרנג" – אנחנו התחלנו. גם אלדר פוסק די בנחרצות כי חלק מה"סיכולים הממוקדים" היו מיותרים וקורבנותיהם לא באמת היו "פצצות מתקתקות", גם אם נקשיב בשקט-בשקט. כמו כן הוא סוקר מספר תקריות בהם נהרגו מי שזוהה על ידי צה"ל כמחבלים חמושים, כשהמציאות רחוקה מכך שנות אור. למרות קשריו הענפים עם גורמים פלסטיניים, מנסה שלומי אלדר להצטדק ומציג את עמדתו כלא פרו-פלסטינית ומספר על מספר עימותים מילוליים שקיים עם מבוקשים בכירים או בני משפחותיהם. מצד שני מקפיד המחבר לחשוף פרטים ביוגרפיים על מבוקשים כמו עדנאן רול (שחוסל ע"י ישראל) וג'מאל סמהדנה (שעדיין נחשב מבוקש בכיר), כדי לספק הסבר מסוים (לרוב די הגיוני) לגלגולו של פלסטיני ממסדרונות האקדמיה למחתרת הטרור.

ספרו של שלומי אלדר אינו כולל כמעט חשיפות ראשוניות ואינו מכיל חומרים שצפויים להיות מצוטטים על ידי מחנה כזה או אחר (בניגוד ל"בומרנג" בהתנתקות) אבל בהחלט מספק הצצה לעולם אותו אנחנו רגילים לראות מזווית מאוד חד צדדית, שמפומפמת למוחנו על ידי מכבסת המילים של דובר צה"ל. קורא שלא יבוא בגישה של "עוד ספר של שמאלני מניאק" עשוי בהחלט ללמוד כמה דברים חדשים ואולי אף לשנות מעט את גישתו.

בין מגרעותיו של הספר ניתן למנות את היעדר הסדר הכרונולוגי שמקשה לעיתים להבין על איזו תקופה מדובר (אוסלו? אל אקצה? ההתנתקות?) וגם מספר בעיות עריכה והגהה שנובעות כנראה מהחיפזון להוציא את הכותר כמעט במקביל לנסיגה מעזה. קשה לעיתים גם שלא לתמוה על אופיים של חלק מהתכנים, שנכנסים לקטגוריית "דאחקות שעשיתי עם פלסטינים מפורסמים". בסך הכל, למרות חסרונותיו, "עזה כמוות" הוא ספר מעניין, לעיתים מרתק, שצריך להיכנס לביבליוגרפיה של מי שמעוניין להעמיק ולהבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

שלומי אלדר, "עזה כמוות" (ידיעות אחרונות)