פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רינה פרנק מיטרני, "בעיניים עצומות"

      ספרה החדש של רינה פרנק מיטרני, "בעיניים עצומות", ממשיך בערך מהמקום בו נגמר הקודם. במרפסת

      בגיל ארבעים ושמונה הגעתי למרפסת משלי. למרפסת מחוברת דירה. ארזתי את ילד?י או שמא הם ארזו אותי, ואת הכלב והחתול, זרקתי את כל הסרוויסים שקיבלתי בחתונה לפני עשרים וארבע שנים, הנחתי את תכולת ארון הבגדים בקרוואן לנזקקים שעמד נכלם בעליבותו בקצה הרחוב, ועברנו דירה. דירה לא גדולה ולא קטנה, אבל המרפסת נותנת לה מרחב, וזה עושה את כל ההבדל. אני מחוברת לשמים מתי שאני רוצה.

      משהו היה חסר לי במשך כל השנים האלה, ורק כשכמעט גמרתי את ארבעים ושמונה שנות?י הבנתי מה היה חסר כל הזמן. המרפסת.

      אחרי בעל, שני ילדים, חמישה או מי סופר גברים משמעותיים בחיי ושישה מקצועות שהחלפתי, הבנתי שבעצם הייתי צריכה להחליף את הדירה, והגעתי למרפסת משלי, שממנה השמים הם הגבול.

      איך שעברנו אמר לי מיכאל בני שהוא יוצא מהבית לחיים משלו. נתתי לו את ברכתי וקצת דמי כיס לבזבוזים, שהרי לפרנסתו הוא תמיד עבד וסירב לקחת ממני, ונשארתי עם בתי בדירה שמחוברת לה מרפסת.

      אז עכשיו, בגיל שמגרד בעצבנות את החמישים, אני שוב מתחילה חיים אחרים. כי כשאתה עובר דירה, יש לך חיים אחרים. יש לך שכנים חדשים - טובים יותר או פחות מהקודמים, אבל אחרים. יש לך בעל מכולת אחר, כלומר יש לך בכלל בעל מכולת שפותח לך כרטיס חודשי‑חופשי ורושם לך את הקניות, ואת החובות המצטברים הוא מכניס לקופסת קרטון שחורה, וכל‑כך מרוצה בבוקר כשאתה בא לקנות חלב וסיגריות - למרות שאת הסיגריות הוא לא יכול לתת באשראי - שאתה כבר פותח את הבוקר בחיוך. עברתי מסופרמרקט למכולת שרושמת לך. כמו בחיים של פעם.

      רק שלבעל המכולת אין עיפרון מאחורי האוזן והוא לא שואל אותך בעברית עם מבטא כבד: אז מה היה לנו היום. והוא לא רושם על פיסת נייר מלוכלכת את מה שהיה לנו היום ועושה חישוב בקול רם, איין, צביי, דריי, כי היום אף אחד מהצעירים בעלי המכולת לא יודע לחבר מספרים, ועוד באידיש. לעומת זאת, לאחד יש קוקו ולשני יש גובה ושניהם יפים ותמיד מחייכים עם עיניים ירוקות ומצב‑רוח טוב, והם הרבה יותר נעימים מבעל מכולת עם עיפרון מאחורי האוזן, שמזכיר לך שואה. הגבוה בכלל למד ראיית חשבון עד שהחליט שהוא בעצם מעדיף להיות עם אנשים ולא עם מספרים וירד לרחוב לפתוח מכולת שפתוחה עשרים וארבע שעות.

      ואני יורדת במדרגות הבניין של פעם, עם החרסינות הצהובות והמקולפות מהתיישנו?ת, עוברת ליד אורי מהקיוסק, ששואל אותי כל בוקר מה נשמע והאם לסחוט לי מיץ אשכוליות אדומות עכשיו, או שמא אחר‑כך, והקצב שמגניב קצת אוכל לכלב אפילו שהוא נובח לו על החתולים ברחובות אחרים עם חיים אחרים.

      ישבתי לי בשעת בוקר מוקדמת במרפסת שלי, עם הרבה דודי‑שמש מסביבי ועם כוס קפה, והתבוננתי בצעיר שעמד על ראש הגבעה וניסה לרחף בגלשן הרוח שלו. כל פעם הוא זינק, בטוח שהגלשן יעיף אותו כמו ציפור, ותוך דקה נפל והתגלגל במדרון. הבחור קם עם הגלשן הכבד על גבו וטיפס שוב לראש הגבעה, נעמד למעלה, מרגיש קל כמו נוצה, התרומם והתרסק בכבדות במדרון. התרומם שוב, העמיס את הגלשן הכבד על גבו וטיפס לראש הגבעה בקלילות של נעורים, נעמד, ועם תחושת ניצחון התעופף, ריחף לשנייה והתרסק במדרון.

      הכלב נבח על העורבים שהיתלו בו והתעופפו להם מגג הדירה שלי לגג הסמוך, תוך שהם חגים מעליו כמו צוחקים שהוא לא יכול לעוף כמוהם. הכלב אכן התעצבן שהוא לא יכול לעוף כמוהם וכמעט נפל דרך המעקה בניסיון לתפוס את שני העורבים שפולשים לטריטוריית המרפסת החדשה שלו, ועוד משמיעים המון רעש כשהם עפים.

      התבוננתי בתשעה נסיונות של הצעיר להתרומם בכל פעם מחדש, בתחילה משועשעת, ואחר‑כך ברחמים. כשלא יכולתי לשאת את הכאב בשבילו, נכנסתי לדירה המוגנת עם תקרה.

      אחרי שעה יצאתי שוב, והנה הבחור ממשיך בנסיונות הנואשים שלו להיות ציפור. הכלב והעורבים התעייפו אלו מזה, ואזרו כוחות לקראת שעות אחר‑הצהריים הקרירות. חזרתי לתוך הדירה, ירדתי עם הכלב, הלכתי למכולת לקנות חלב וסיגריות, ומיהרתי למרפסת לראות מה קורה עם הצעיר המתמיד. הוא המשיך לטפס, התרומם מעל הקרקע, ריחף שתי שניות, והתרסק במדרון.

      רציתי לצעוק לו שיפסיק לנסות, שייכנע. שיבין שהוא רק בנאדם, אבל ידעתי שהוא לא ישמע אותי. הייתי רחוקה מדי במרומי המרפסת הנושקת לשמים שלי. התלבטתי אם לרדת אליו ולהסביר לו בתבונה של בת‑מגרדת‑חמישים שחבל על האנרגיה, שישמור אותה למשהו אחר, אבל נזכרתי שגם אני כשהייתי בגילו לא הקשבתי למבוגרים ממני בעלי ניסיון.

      חזרתי לדירה, התקשרתי למנהל התוכניות ושאלתי אם יש החלטה לגבי התוכנית שהצעתי להם.
      הוא אמר שאם היתה תשובה כבר הייתי יודעת על זה.
      אם התשובה תהיה שלילית, אני גם אדע על זה? שאלתי.
      רק אם תתקשרי, הוא ענה.
      אז הנה אני מתקשרת, אמרתי.
      ועדיין אין לי תשובה בשבילך. לא שלילית ולא חיובית.

      חזרתי להמתנות המייגעות של חיי. אלוהים, תעשה שהתשובה תהיה חיובית. כל‑כך הרבה תשובות שליליות שמעתי בשנתיים האחרונות. רק שליליות. לא מספיק שהידרדרתי לזה שאני כבר מציעה סתם תוכנית דלת‑תקציב ולא איזו סדרת דרמה, אז תעשה לעזאזל שהתשובה הטיפשית הזו תהיה הפעם חיובית. שיהיה לי לאן ללכת בבוקר, ולא סתם לשבת במרפסת ולצפות בצעירים שמתרסקים במדרון כי אלוהים החליט שהם לא יתרוממו.

      יצאתי למרפסת וראיתי את הצעיר באותה נקודת התחלה בגבעה, לוקח אוויר, מושיט ידיו למעלה ועף. הוא הצליח. הוא עף, ואני עפה איתו. הרגשתי את התרוממות הרוח של התעופה שלו בעצמות שלי.

      הוא עף ועף ועף כמה דקות, מנשק את השמים עד שנחת ברכ?ו?ת על האדמה, אסף את הגלשן בשקט של סיפוק ופנה לדרכו.

      עכשיו הוא יכול להתחיל את היום שלו, חשבתי לעצמי כשאני עוצמת את עינ?י ורואה את אלוהים יושב לו שם למעלה ב??שמים, משקיף על בני‑האדם שמנסים להתרומם ומתרסקים, משקיף ומחליט למי להעניק היום את חסד ההתרוממות, ומי שוב הולך להתרסק בפעם השש מאות ושלוש‑עשרה, כמספר המצוות שעל היהודי לקיים כדי להרגיש קרוב לבורא‑עולם.

      ראיתי את אלוהים מקלף בנחת שרימפסים, זורק את הקליפות לאדמה וצוחק כל הדרך לבית‑הכנסת. הודיתי לו על חסד ההתרוממות של הצעיר. כל יום אני מודה לו על משהו אחר. או מקללת, תלוי.

      למחרת בבוקר רצתי למרפסת. הצעיר לא היה על הגבעה. גם לא במדרון. נכנסתי לדירה מפני שהטלפון צילצל והמזכירה של מנהל התוכניות בישרה לי שהוא רוצה לדבר איתי.

      רק רגע, תמתיני בבקשה. בדיוק נכנסה לו עוד שיחה.
      המתנתי בבקשה, תוהה אם הוא החליט להתחשב בי ולבשר לי גם כשהתשובה שלילית.
      מה שלומך, רינה'לה? הוא אמר.
      בסדר, תודה. לעזאזל הרינה'לה הזה. הוא בטח מנסה לרכך את המכה.
      החלטנו ללכת על התוכנית שלך. אבל אנחנו רוצים כמה שינויים קטנים. בואי ניפגש.
      איזה שינויים קטנים? שאלתי בכל זאת.
      שתשני את הנושא למתנחלים. זה יותר חם.
      אין בעיה, עניתי. אחרי שנתיים של מובטלו?ת אני יכולה לשנות לכל נושא שירצו. רק שירצו.
      יצאתי למרפסת ושיחקתי את משחק הסימנים שלי. אם הכלב ינהם על השכן ברגע זה ממש, ואף לא שנייה לאחר מכן, סימן שהכול בסדר. אם העורב יצרח מעמוד החשמל על פקח העירייה ברגע זה ממש, ואף לא שנייה לאחר מכן, סימן שהחיים מופלאים. ואם המטוס יטוס מעל?י, בדיוק מעל?י, ברגע בו הכלב נובח על השכן והעורב צורח על פקח העירייה, סימן שאלוהים בקרבנו.
      הסתכלתי לשמים ואמרתי תודה.

      נכנסתי פנימה לדירה. לפתע נזכרתי, יצאתי שוב, הסתכלתי שוב למעלה ואמרתי לו: עכשיו תעשה שיקבלו את הסדרה הקומית שלי. רק בכוח זה הולך איתך.

      נכנסתי לדירה עם התקרה והתכוננתי לפגישה השבועית שלי עם הפסיכולוג.

      "לא תוכל לעצור את ציפורי העצב מלעוף סביב ראשך, אך יש באפשרותך למנוע מהן לקנן בשערותיך". קראתי את הפתגם הזה בספר שני ירחים והחלטתי לאמץ אותו בשתי ידיים.

      כדי לא לתת לעצב לקנן בש?ערות ראשי, החלטתי לחפש כל יום את הסיבה שבשבילה שווה לחיות. כל יום והאירוע שבשבילו היה שווה לעבור את היום. ואם אין כל יום, אולי לפחות כל שבוע. או כל חודש. תן לי אירוע אחד שהיה שווה בשבילו לסבול כל השנה. אתמול הרי מצאתי את הצעיר המתמיד שהצליח לרחף כמו ציפור, וזה עוד בכלל בלי לצאת מהבית. סתם מהמרפסת. אז ברחוב אני בכלל עלולה למצוא שלל רב. אולי.

      ליתר ביטחון, בנוגע לעצב שלא יקנן, הלכתי גם לפסיכולוג. נזכרתי שברחוב אבן גבירול, ליד החדרון הצר שבו הוא מקבל אותי לחמישים דקות בדיוק - אבל בדיוק של שנייה; איך לעזאזל הם נולדים, הפסיכולוגים האלה, עם שעון מתקתק בגוף - ראיתי חנות שכתוב עליה בגדול סנדלרייה. החלטתי להביא לסנדלר, מקצוע שנראה שעבר מן העולם, את הסנדלים שלקחתי מהארון של אחותי.

      לפני חודשיים קיבלתי הודעה מגיסי לבוא ולקחת מה שאני רוצה מהארון העליון הימני ומהארון התחתון השמאלי, חוץ משתי המגירות שמצד שמאל, וחוץ מהשמלה הלבנה.

      אחרי הטלפון שלו, לא זכרתי אם מותר מהארון העליון הימני או השמאלי. או אולי בכלל זה היה הארון התחתון הימני. התבלבלתי לגמרי והחלטתי שכשיהיה מותר בלי חוץ מזה ומזה, אני אבוא.

      אחרי שבוע קיבלתי הודעה שאפשר לקחת מהארון העליון השמאלי, מהארון התחתון הימני, ומשני המדפים האמצעיים, חוץ מהמעיל גשם הסגול. התבלבלתי יותר - האם האיסור חל גם על מה שהיה מותר בשבוע שעבר, או שמא פיספסת - הפסדת. חיכיתי עוד כמה ימים בתקווה שתגיע הוראה חדשה שמבהירה את העניין, ואכן אחרי כמה ימים התבשרתי שאני רשאית גם לפשפש במגירות העליונות והתחתונות, רק לא לגעת בבקשה בארונות הזכוכית. ושוב התלבטתי. האם אני רשאית לקחת מהארון העליון הימני והשמאלי חוץ מהמעיל והשמלה הלבנה, ולהוסיף לזה גם את הארונות התחתונים והמדפים האמצעיים, או שמא אני רשאית רק לפשפש במגירות. מרוב שהתלבטתי מה מותר ומה אסור, הגעתי לארונות אחרי חודשיים מהיום שניתנה ההודעה לראשונה. הסתכלתי בארונות שהיו עמוסים לעייפה בבגדים - אבל לא של אחותי. תהיתי אם גיסי התכוון שמותר לי לקחת מהארון השמאלי העליון, למרות שאלו הבגדים של החברה שלו, כי היו שם דווקא דברים יפים מאוד - מאלו שאני לא מרשה לעצמי אף פעם לקנות בגלל המחיר ובגלל שנולדתי בחיפה‑תחתית. החלטתי שכנראה לא לזה התכוון המשורר, חוץ מזה שהמידה שלה לא תאמה לשלי כמו שהמידה של אחותי תאמה. התבוננתי בכאב בבגדים הזרים, ושם, בצד, קלטה עיני שני זוגות נעליים של אחותי, מאלו שבטח אסור היה לקחת: זוג סנדלים ירוקים מעור משובח מאיטליה, וזוג נעליים גבוהות שחורות, שזורות עור פרה. לקחתי את שני הזוגות שנותרו שם יתומים ואימצתי אותם לחיקי.

      המידות שלנו תמיד היו זהות, כאילו ההורים שלנו תיכננו מראש ששתי האחיות יוכלו להתחלק בבגדים שווה בשווה, חוץ מהנעליים, כי לאחותי הבכורה היתה מידה אחת גדולה משלי.

      את המידה הגדולה הזו משלי הבאתי עכשיו לסנדלר לתיקון.

      נכנסתי לחנות וילד קטן הציץ מאחורי הדלפק ושאל באדיבות איך אפשר לעזור לי. לפני שהספקתי לענות הגיע אביו של הילד, גרוזיני כבן שלושים ושש, גער בילד שעכשיו לא משחקים, ושאל באדיבות איך אפשר לעזור לי. רציתי להגיד לו שהילד היה מאוד אדיב, אבל שתקתי, הוצאתי את הסנדלים הירוקים משקית הפלסטיק ואמרתי לו שהם גדולים עלי. הוא העיף מבט, אחז ברצועה של הסנדל, לקח סכין יפנית, נופף אותה מול פנ?י ושאל אותי, את מפחדת?

      רק מאנשים רעים, עניתי.

      טוב מאוד, הוא אמר, וחתך בחדות את הרצועה של הסנדל הימני, ומייד אחריו את זו של השמאלי. הוא ביקש ממני למדוד את הסנדלים.

      חלצתי את נעלי ההתעמלות שלי ובעדינות מרובה הוא נעל לי את הסנדל. המגע שלו היה נעים ומלטף, ללא האיום שבזה. הוא סימן את הגודל הרצוי לרצועה, כדי שהיא לא תגלוש לי מהרגל, וחזר לעמוד מאחורי הדלפק. ושוב באותה סכין חתך במקצועיות רבה כסנטימטר מהעור התחתון, משאיר רק את העור הירוק של הסנדל, ובאותה פעולה, באותה מהירות ויעילות, חתך ברצועה של בן‑זוגו. הוא מרח דבק על החיתוכים של כל סנדל, וחשבתי לעצמי, וואלה, לחתוך ולהדביק גם אני הייתי יכולה.

      ליד החנות עברה בלונדינית שופעת והסתכלה עליו בערגה. הוא ניפנף לה בשלום קטן כזה, בודק שהבן שלו לא רואה את השלום הקטן שלו לבלונדינית השופעת. מצא חן בעינ?י שהוא הקפיד שהבן שלו לא ישגיח בנפנוף לשלום. שלא ייפגע אולי.

      עוד כמה דקות, הוא אמר לי, ויצא עם הבן שלו החוצה. הבנתי שהדבק צריך להתייבש. שניהם עמדו בחוץ על המדרכה, הילד החזיק תיק ישן ואבא שלו פיזר על התיק ספריי כדי שייראה כמו חדש. הצטערתי שרק לפני שעברתי דירה עשיתי סדר בארון וזרקתי את כל מה שהחלטתי שאני לא משתמשת בו, שזה בערך שמונים אחוז מהארון. יכולתי להביא לו את התיקים שיחדש אותם עם הספריי וימכור אותם לעובדים הזרים. מאידך התנחמתי שהרי הנחתי את הבגדים בקרוואן לנזקקים, כך שאולי בכל מקרה עניי עירי קיבלו את ה"טובין" שלי, שהיו בכל זאת יד ראשונה, לפעמים אפילו ישירות מאיטליה או ניו‑יורק.

      חשבתי על הפסיכולוג שלי, שכל פעם אני מנסה אותו מחדש ושואלת בשביל מה בעצם אני צריכה אותו. אתה הרי לא תחזיר לי את אחותי ולא תפוגג את הגעגוע. והוא מסביר לי שוב ושוב שהוא יכול אולי לעזור לי לראות את הדברים בפרספקטיבה שונה.

      את הרי מפיקה - מובטלת, אני אומרת לו. מפיקה מובטלת זה שנתיים - ואת יודעת שהמצלמה יכולה לראות קלוז‑אפ של הבנאדם עם כל הפצעים והחטטים והשערות באף, ואם אתה פותח את התמונה לרוחב, אתה רואה גם את היד שאוחזת את הבנאדם, ואתה לא מתמקד באלוהי הפרטים הקטנים בהכרח, אלא בתמונה הרחבה.

      אבל אם אתה מסתכל על התמונה הרחבה, אני מתווכחת איתו, ומפסיד את הפרטים הקטנים שהם הכי חשובים, שהרי הפרטים הקטנים עושים אותנו אנשים גדולים, ולא הפוך... וכך אנחנו מתווכחים חמישים דקות, כאילו אין לי מה לעשות עם הכסף שאין לי כרגע.

      את כמו כינור, מנסה הפסיכולוג לשכנע אותי. את כלי רגיש עם חיישנים לכל ע?ב?ר ולכן את חייבת ללמוד לשמור על עצמך. את לא יכולה ללכת כל‑כך חשופה כמו שכינור, כדי שלא יינזק, חייבים להכניס אותו לקופסה משלו, אחרת הוא יתרסק.

      אתה רוצה שאני אחיה בקופסה? אני שואלת אותו בחשש‑מה.

      אני מנסה ללמד אותך ל?ב?נות לך את הקופסה שמתאימה לך, שתוכלי לנוח בה, אומר לי הפסיכולוג שלי, שמנסה לפוגג לי את הגעגוע.

      אחרי כמה דקות הסנדלר הגרוזיני יפה‑התואר נכנס פנימה ומדביק את הסנדלים שלי. הייתי בטוחה שבזה הוא סיים ורציתי להוציא את הארנק, כשהוא לקח פטיש ודפק על הרצועה החתוכה הדבוקה מחדש. אחרי כמה דפיקות כאלה בכל סנדל הייתי משוכנעת שהדבק לא ייפרם לעולם, ושוב רציתי להוציא את הארנק כדי לשלם לו על עבודתו המושלמת. אבל לא הסנדלר שלי יעשה חצי מלאכה. הוא התיישב ליד מכונת התפירה ותפר כל סנדל הלוך וחזור, קדימה ואחורה, כדי שהתפר, שהיה כבר דבוק, דפוק ממכות פטיש ותפור שלוש פעמים, לא ייפרם חלילה לעולמים. חשבתי לעצמי בכמה אהבה מתקן הסנדלר יפה‑הנפש הזה את הסנדלים הירוקים של אחותי כדי שיתאימו למידות?י.

      כמה זה עולה? שאלתי. בטח יקרע אותי עכשיו במחיר, אחרי שהשקיע עשרים ושתיים דקות של אהבה בסנדלים שלי.

      חמש‑עשרה שקל, הוא אמר.

      הסתכלתי עליו בשקט, הוצאתי את הארנק ושלפתי שטר של עשרים שקלים. רציתי להגיד לו שישאיר, שלא צריך עודף, אבל היתה לי תחושה שהוא ייעלב מזה. רציתי להגיד לו שייתן לבן שלו את החמישה‑שקלים, אבל התביישתי. רציתי להבין למה פסיכולוג גובה שלוש מאות וחמישים שקלים על חמישים דקות, עם שעון מתקתק בגוף שלא לחרוג בדקה נוספת בזמן, וסנדלר שאומנותו פסה מהעולם גובה רק חמישה‑עשר שקלים ולא מאה חמישים וארבעה שקלים לאותו זמן יחסי, ונותן אחריות לעשרים שנה. והרי פסיכולוגים יש כמו זבל, וסנדלרים הם זן הולך ונכחד. אם לפחות הפסיכולוג היה נותן לי אחריות, ולו רק לשנה אחת, על התנהגות טובה, הייתי מסתפקת בזה. רציתי לשאול אותו למה כל‑כך מעט כסף, אבל לא אמרתי כלום מפני שהוא נראה לי מקצוען עם כבוד עצמי. החלטתי שבשבוע הבא אני אביא לסנדלר שלי שני זוגות נעליים. אחד שלי ואחד של בתי. אבל כשאנחנו עושים תוכניות, אלוהים שם למעלה צוחק עלינו.