ערוץ E!-כס

אמש נזכרתי לזעוק מרה על שהזיזו לי את ערוץ הבי.בי.סי פריים, הערוץ הקדוש ממנו אני רוכשת השכלה, למיקום לא ידוע ודחפו במקומו את ערוץ הבידור הישראלי החדש (אפיק 7 בהוט). מבחינתי הם נשרפו במקום, ואף על פי כן ישבתי לצפות, שמא יביאו איתם אלו בשורה חדשה, לא מודעת לכך שגזרתי על עצמי ייבוש מתמשך.

יפה שאנחנו משכנעים את עצמנו שיש לנו תרבות סלבס אמיתית. ברצועת ה"דוקו סלב" הפותחת זכיתי לחזות בסיפור חייה המלא והמרתק של מירי בוהדנה (כן, בטח). בשלב כלשהו אחזה בי הארה והעברתי ל-mute, מתבוססת ביובש בפרצופה הפוטוגני של מרים בלי להצטרך לשמוע את מיקי בוגנים (איזשהו מקום ברשימת עשרים האומואים הנחשקים של הערוץ, למי אכפת) מחמיא לה בלהט. זה די עצוב שחושבים שם שאין חיים מחוץ לתל אביב, בטח לא מעבר לקולבים והאוחצ'ות הססגוניות שהיא מוציאה או שואבת לתוכה. ככלל, עברתי את הגיל לדברים האלה, אני חוששת. חיי האפרפרים מכריחים אותי גם הם להתרכז בטרדות הקיום היומיומיות, המציאות הפריפריאלית המתקלפת שאבה אותי אליה סופית ולעולם לא תהיה לי תקנה. לא שלא מתחשק לי אסקפיזם ובידור זול. אחושילינג מתחשק. אני אצחק, נגיד, מתוכנית מטופשת כמו "היכל התרבות" ואשלח מסרונים לניצן קייקוב, אבל גם למטרות כאלו, מה לעשות, יש כבר אופציות מוכרות וטובות יותר.

מי שרוצה צחוקייה יקבל אותה בקומדיות בערוצים אחרים. מי שרוצה רכילות חמה בזמן אמת או מינויים ותזוזות עכשוויות בברנז'ה ימצא אותן בקליקים ספורים באינטרנט, ואם מדובר בחדשות חמות או חשובות באמת, אזי גם בעיתונים, במגזינים או אפילו בחדשות הממלכתיות. מה שמוכרים כרגע בערוץ הבידור הוא אינפורמציה שידועה לכולם, מחוממת וממוחזרת כמו הטאלנטים המיובשים שמגישים אותה, נטולת כל קסם אישי וערך מוסף, גם הוויז'ואליה לא להיט. ובמקום שאמור להיות הכי חם, מה עושות טלנובלות עבריות מלפני עשור? מי שלא טרח לראות אותן אז לא יטרח להתחיל להתמכר אליהן גם עכשיו.

"צהבת", שעשועון הרכילות היומי של הערוץ, עשה לי צרבת. קצת יותר בכיוון של עוויתות מעיים, בעצם. הרכילאית הראשית ברוריה אבידן לא הצליחה אפילו למתג עצמה כ"קאלט בהפוך על הפוך" או כ"תאונת רכבת", כזו שעושה לך להסתכל בכוח גם כשמה שהולך שם מזוויע מאוד. ואלוהים, מזוויע זה היה. דקות קשות שהתארכו עד למאוד, ובסופן חמקתי רפה ותשושה ל"נשיונל ג'אוגרפיק", רק לכמה רגעים, על מנת להחזיר למוח שלי חלק מהיכולות הקוגנטיביות שאבדו לו בנסיבות המצערות הללו.

למזלנו, לא הכל מעפן לגמרי בערוץ הבידור: "פירמה", תוכנית הראיונות עם המושכים בחוטים של תעשיית התקשורת הבידורית, היוותה סיבה טובה עבורי לחדול מלעיסת היד שלי מרוב מצוקה. גם רצועת "הקצפת" מרוויחה ביושר את שמה, ככל שאפשר לכנות קצפת משהו שבא בטופ של מגש פלסטיק צבעוני עמוס שכבת צהבת להמונים. סאקרים של נוסטלגיה יוכלו להיצמד אליה בכיף ולחזות, למשל, במיקי חיימוביץ' (אז עדיין גרוסמן) בנוצות בורדל מחרידות ובקוקו שכונת התקווה, מראיינת את דודו טופז אחד על אחד ב-92' (בפאקינג מת"ב!!!), ומצחקקת כאחרונת הפוסטמות. מה אומר, היו זמנים.

אבל אלו קרני אור בודדות בלבד. יש מקום לטראש וטוב שישנו, באמת. ובכל זאת ערוץ הבידור הוא כנראה לא הטראש שיגרום לכם להשחית עליו זמן בכוונה תחילה או אפילו בהכרח להתעכב עליו בין זפזופים משועממים, אלא אם פיטמה תועה תמצא דרכה למסך במסגרת הדוקו-סלב. אולי עדיף ככה. אם אתם לא צריכים להיות מעורים בחומרים ובאושיות הללו מתוקף תפקידכם כברנז'איסטים גנובים או כעובדי-ביצה אומללים - הרווחתם. תוכלו להציל את עצמכם לפני שיהיה מאוחר ולמצוא לכם עיסוק נורמלי וחיים. אחרת, חס ושלום, עוד תגמרו כמו המתחרים המחוקים ב"צהבת", יושבים מול המסך וצועקים איך קוראים לאחותו של ליאור מילר. אמא'לה.