אולי זה יישמע פומפוזי, אבל שני הפרקים האחרונים של "החיים על פי Y" ששודרו אתמול ושלשום, הם סופה של תקופה. לא כי זו תוכנית חשובה עם מסרים נוקבים, או כי היא מקורית באופן מיוחד, אלא משום שהיא הפכה, או תהפוך בקרוב אם יש לצופים שכל, לקאלט. אני לא מדבר על הערצה טלנובלית דוחה כמו זו שזוכים לה מתחרי "כוכב נולד" או כוכבני "פיק אפ" ללא שום סיבה מוצדקת. הרי להערצה הכה ישראלית הזו זוכים משתתפיה הסלבריטאים של "החיים" ממילא. לא, מדובר על משהו ראוי הרבה יותר. מדובר על פולחן שמצדיק שידורים חוזרים וציטוטים מדויקים, כמו היחס לו זוכים סרטים מהמגרה של "מבצע סבתא". מה שדומה בין השניים הוא היכולת המופלאה להשתמש בפגמים בישראליות שכולנו מכירים על מנת ליצור סיטואציות קורעות מצחוק, ולאו דווקא על מנת להעמיד מולנו מראה מבריקה.
מי שציפה לתוכנית רצינית, שתיתן תובנות חדשות על הדיכוטומיות הישראליות של שמאלנים-מתנחלים, אשכנזים-מזרחים או עשירים-עניים, פשוט הגיע למקום הלא נכון. ממש כפי שמי שהתרעם על כך שסצנות שלמות היו מבוימות בבירור, פספס את הנקודה. "החיים על פי Y" לא התיימרה לתת לנו טלוויזיה מהימנה או להיות תוכנית תיעודית על מפגשי תרבויות. בשביל זה יש את יס דוקו. זו תוכנית שנועדה להראות לנו רק עד כמה אנחנו טיפשים, וכמה זה מצחיק לקחת את המשברים הסוציו-אקונומיים שכל כך מטרידים אותנו ביום-יום לקצה, לגרוטסקה, לביזאריות המוטרפת.
לצורך הזה, הליהוק היה נהדר: עדי נוימן ומיכל אמדורסקי התגלו כצמד פסיכיות שמוכנות לעשות הכל, כולל הכל, כדי שנשב בבית עם פיות פעורים. לעומתן גילמה מורן גרוס את הפרינססה סטייל ג'סיקה סימפסון, שמשדרת על גל שונה לחלוטין מהשתיים ואבודה לחלוטין בהתרחשות אליה היא נקלעה.
אביב גפן התברר כבחור מקסים, שנון ואפילו מצחיק, למרות הרוחניות הבלתי נסבלת שלו שאפשרה לו לקבל אפילו את אלו שלדרכם הוא כביכול מתנגד יותר מכל, בעוד שגיא מרוז סיפק את העצבים, את הישירות ואת הגיצים שכולנו ציפינו לראות במפגש המתכתי בינו לבין המתנחלים. הישראלים, ביגי ושורטי, היו פשוט חכמים ונחמדים בהרבה ממה שיכולנו לקוות, וההבלטה של החמימות המזרחית מול הקרירות האשכנזית תרמה, למרות הפרימיטיביות, לאינטראקציה המופלאה בינם לבין המשפחה שאירחה אותם. ומכולם, רק שרית חדד נדפקה לגמרי, והערך המוסף של הקטעים איתה היה, יותר מכל, היכולת שלנו להשתתף בצערה: במקום לעשות חיים משוגעים ומוטרפים כמו שאר החבר'ה (ושלא ינסו לשכנע אותי שהם לא נהנו, כולם, מכל רגע, ממש כמונו), היא נאלצה אשכרה לנגב טוסיקים חלקלקים של תינוקות (למרות שצחי קורן הוא דוגמא יוצאת דופן לילד רגיש ומיוחד).
כפרות
מה ששבה את לב הקהל, והפך את התוכנית למה שהיא, היא שהיא לא ניסתה להיות שום דבר מעבר לזה. מי שהצליח להבין שכוונת היוצרים והמשתתפים היא לעשות כיף בלי לקחת את עצמם ברצינות ולו לרגע, היה יכול להתמסר לאי-השפיות הזמנית הזו, שהיא באמת מחלת הרוח שבתוכה אנו חיים באופן סדיר. תוכנית כזו דרושה כדי שנוכל להיאנח בקול מול המקלט, כשאנו מזילים דמעה של צחוק ולא של בכי. הבעיה היא שתוכניות מסוג זה סובלות פעמים רבות מדי מרגשי נחיתות, שגורמים ליוצריהן לטעון שהם עושים מעשה תרבותי למהדרין, כמו צביקה הדר שבאמת ובתמים חושב שהוא משרת את עולם המוזיקה הישראלי, ולא מדרדר אותו לשפל חסר תקדים.
במקרה שלנו לא היה חשש כזה. מי שראה את מיכל אמדורסקי מטפלת בתרנגולת השחוטה שהייתה אמורה לעלות על שולחן הסעודה, לא יכול להאשים את יוצרי התוכנית בסוג כלשהו של התבשמות עצמית. תקינות פוליטית? אותה תמצאו אצל מורגן "לאכול בגדול" ספרלוק. כאן תמצאו בעיטות בתרנגולות ובתנינים, קפיצות מטומטמות לתוך זבל פרות, טפיחות על ישבנן של נערות בביקיני וחמור בשם רבין. מנגד, חוסר הבושה הזה הוא מה שמאפשר לסצנות בהן שורטי מדבר על ליבו של יעקב למען זה יסכים להיפגש עם בתו שחזרה בתשובה להיות כנות ונוגעות כל כך.
"החיים על פי Y" נשאה את הטירוף וההבל בגאון ובגאווה, כאילו היו צל"שים, ועל כך היא באמת ראויה לקבל ציון לשבח. אנו לא זקוקים לעוד תוכנית שתראה מקום נוסף בו ההבדלים בינינו גורמים לעוול ולאי צדק, ושתגרום לנו לרצות איזו הלקאה עצמית בריאה. אנו זקוקים בדיוק לתוכנית שתראה לנו שיש גם צד שני, בו העיסוק בנושאים האלו יכול להיות אידיוטי לחלוטין. "החיים על פי Y" היא התוכנית הישראלית הראשונה שעשתה זאת מזה זמן רב. רב מדי.