הבילאבד, Sweet Harmony

- "אתה רוצה להגיד לי מה קרה בצ'יינטאון ג'ק?"
- "לא"
- "האם היתה מעורבת שם אשה?"
- "כמובן"
(מתוך הסרט "צ'יינטאון")

תמיד עניין אותי להתחקות אחרי הנקודה החמקמקה בזמן בה הופכת דמותו של יוצר זה או אחר לכתם דהוי של עברו השלם והמפואר. מה שמעניין במיוחד הוא שעל פניו, אותה נקודת מפנה אינה נגלית בעת התרחשותה, אלא רק לאחר זמן מה, כאשר אפשר לבחון את ההידרדרות בפרספקטיבה מפוכחת. האם מישהו יכול היה לשער שמרחץ הדמים בעל העלילה הרופפת המכונה "קזינו" יהיה תקיעתו של המסמר הראשון בארון הקבורה שבונה מרטין סקורסזה לקריירה שלו בעשור האחרון? ש"לוויתן" יהיה הספר האחרון של פול אוסטר שלא יסבול מריח עודף של שביעות רצון עצמי או ש"סוויט הארמוני" של הבילאבד (The Beloved) יהיה זה שיוציא אותם מרחבת הריקודים ויעביר אותם לסלון יאפי מרוצף בשיש איטלקי?

הבילאבד היו הבייבי של ג'ון מארש, לימים די-ג'יי מוערך והרזידנט הראשון של המגה מועדון הלונדוני פאבריק, ואז, זמר עם חיבה יתרה לברנרד סאמנר (ניו אורדר). להצלחה מסחרית והכרה ביקורתית הם זכו רק כאשר השכילו להתערבב בתוך סצנת המועדונים הגואה של לונדון בסוף שנות השמונים, והכניסו קורטוב של אלקטרוניקה רקידה לצליל שלהם. "The Sun Rising", הסינגל הראשון שלהם אחרי המטמורפוזה האקסטטית שיצא ב-1989, היה טייק-אוף מוצלח על "Can You Feel It" של מיסטר פינגרז - קלאסיקת האוס משיקגו - שכולו שיר הלל לשמש העולה (או במלים אחרות, טרק זריחה, לפני שהטראנס חטף את המושג הזה). "Happiness", האלבום שיצא כשנה לאחר מכן (והגיע גם בגרסת רמיקסים בשם "Bliss"), היה עוד חוליה חיונית בשרשרת שכללה גם את "Pills, Thrills and Bellyaches" של ה-הפי מאנדייז ו-"Screamadelica" של פריימל סקרים, וחיברה בין להקות רוק מסורתיות (לפחות ברמת העיקרון) לתרבות הרייבים, עם שירי אהבה לכדורים ו/או בחורות, עם שמות כמו "Your Love Takes Me Higher", "Up, Up and Away" ו-"Scarlet Beautiful".

הצרות החלו להגיע, איך לא, כשמארש התאהב בבחורה יפהפייה בשם הלנה, נשא אותה, פיטר את שותפו להרכב סטיב וודינגטון והכניס אותה במקומו להרכב. יריית הפתיחה של הבילאבד כצמד שלראשונה גם מצדיק את שמו (איזה מתוקים!), היתה "Sweet Harmony", שידוע יותר בשמו "השיר עם הקליפ עם הערומות שלא רואים להן כלום" (האמינו לי שמשהו כמו 2.7% משנת 1993 ביליתי בניסיונות כושלים להציץ להן, כשאני מציב את הטלוויזיה בכל מיני זוויות בלתי אפשריות. זה לא עבד). מלבד הקליפ הבאמת חדשני ונועז שהתלווה לשיר, ובו מוקף מארש בעשרות יפהפיות ערומות (איזו חגיגה בטח היתה על הסט), השיר סימן שינוי בקו המוזיקלי של ההרכב. לא עוד שירי הלל דאנסביליים לפרמקולוגיה, אלא חגיגה ניו אייגי'ת מקושקשת ופופית של אהבה, זוגיות ואקולוגיה. גם הרפרנסים הביטלסיים שלו (ל"Come Together"), היו פתטיים - בעוד שאצל לנון אפשר לחוש בחייתיות המינית שמגיעה מהפזמון כשהוא צועק לכולנו לגמור ביחד, אצל הזוג מארש אפשר להריח את העובש הסרוח שעולה מזיעה טנטרית (וזה עוד לפני שהתחלתי להזכיר את סולו הסקסופון שמופיע משום מקום באמצע השיר, כמו תלתל סורר בתסרוקת של ירוסלב יעקובוביץ'). כאילו רוצה לומר האיש שפעם כתב "It just gets better each time", כשהוא מתייחס לחוויה המועדונית, שהוא כבר התגבר עליה וכיום הוא בקטע אחר - האושר מתחיל בתוכו, ולא מכדור קטן שעושה את העבודה. "Conscience", האלבום שהגיע אחריו, כלל עוד שירים באותה רוח בוגרת, שהתקשו לסחוב אחריהם אלבום שלם. מי אמר חפש את האישה ולא קיבל?