המחשבה הראשונה העולה לראש לשמע המילה טיבט, במיוחד עבור המטיילים הישראליים המנוסים, היא על נזירים שלווים בגלימות בורדו עז, מסובבים גלגלי תפילה מעוטרים במקדשים לבנים מכוסים דגלים. העם הטיבטי נתפס כעם שלוו ושוחר שלום, שנכבש ודוכא על ידי העם הסיני האלים. למרבה הפלא, דווקא אלאי, סופר סיני ממוצא טיבטי, בחר בספרו "פרגים אדומים" לתאר את עמו שלו כעם של לוחמים מוטרפים, שכרת במו ידיו את הענף שעליו ישב והביא את הכיבוש הסיני על עצמו. הסיפור עצמו הוא ספק אגדה מיתית, ספק רומן היסטורי, אך המרכיב המכונן שלו הוא השאלה בדבר המשולש הטרגי של הכובש, הנכבש והאשמה.
הספר מגולל את קורותיה של משפחת מאיצ'י, השולטת באחד מהמחוזות הרבים שהרכיבו את טיבט לפני הכיבוש הסיני. המספר הוא בנו השני של המושל, אשר מוכר ברחבי המחוז כ"בנו הטיפש של המושל", והוא פותח את הסיפור בהחלטה הרת הגורל שעושה אביו לאשר ממשל הסיני לנטוע בשטח מחוזו שדות פרג לשם הפקת אופיום. החלטה זו יוצרת חוסר איזון הרסני בממשל הטיבטי: העושר הגדול והחיזוק הצבאי להם זוכה המושל מאיצ'י בעקבות הסכמתו והרעב הגדול שאלו גורמים במחוזות האחרים, מבשרים את תחילתה של מלחמה עקובת דם בתוך טיבט. התאווה הבלתי נשלטת של המושלים לכוח, לכסף ולנשים משחררת שד של אלימות ורוע, אשר בא לידי ביטוי בספר בעונשים המחרידים שמטילים המושלים על שבויי המלחמה ואף על נתיניהם שלהם. הפלישה החקלאית הסינית מפוררת את האחידות הטיבטית, משלהבת את המושלים לסדרה של קרבות, ומהווה את המבוא לכיבוש הסיני הכולל.
התקופה בה עוסק הספר היא תקופה הפכפכה וגורלית בתולדותיה של סין, שסופה בעימות המכריע בין הכוחות הסינים ה"לבנים", הלאומנים תומכי מפלגת הקוומינטנג הסוציאל-דמוקרטית, לבין הכוחות הסינים ה"אדומים", תומכי המפלגה הקומוניסטית. פרחי הפרג האדומים מסמלים את הפלישה של הקומוניזם לטיבט, ואילו הנוזל הניגר מהפרחים, המשמש להפקת האופיום, מסמל את הפלישה של הלאומנים. כלומר, מבחינת טיבט, אין הבדל הין השניים אלמנטים סיניים מכל סוג בתוך טיבט משמעם היכנעות המושלים לתאוות הבצע, לגרגרנות ולניאוף, וסופה של העצמאות הטיבטית.
העובדה שהוא נתפס כטיפש מוחלט מאפשרת לבן השני להיות מעין רואה ואינו נראה בהתרחשויות השונות, כיוון שבמעמדו הוא אינו מהווה איום על אביו המושל או על אחיו הבכור, אשר אמור לרשת את תפקיד אביהם. אט אט, דרך אבחנותיו המשעשעות והמדויקות, מתברר לקורא ולמשפחתו כי הוא אינו טיפש כלל: מבעד לעיניו נחשפים התככים והמאבקים בתוך משפחתו ובין המושלים הטיבטיים, והסכלות הילדותית והאגואיסטית של המנהיגים השונים, אשר תביא בסופו של דבר למפלתם.
פחות מזל מלהונג-קונגים
בסופו של דבר הצלחותיו של הבן השני בקרבותיו ובמסחר נוקשה מול המושלים האחרים, וכישלונותיו של אחיו הבכור, הופכים את היוצרות, והבן השני מסתמן כיורש, דבר היוצר מתיחות נוספת בתוך משפחת מאיצ'י. הבן הטיפש זוכה לכבוד רב גם בשל יכולתו לנבא את העתיד בצורה מדויקת; על אף שבתקופה המתוארת בספר המושלים מוטים להישמע לכוחות החילוניים ממזרח, מפקינג, ולא לאלו הדתיים ממערב, מלהאסה, בירתה של טיבט, עדיין יש חשיבות רבה בחברה הטיבטית לסמליות בטבע ולהתגלויות דתיות. הבן הטיפש זוכה למעמד גבוה כל כך עד ששם התואר "טיפש" מקבל משמעות חיובית במחוז עליו משפחת מאיצ'י שולטת. על אף חוכמתו הנסתרת של הבן השני, גם הוא לוקח חלק בהתערערות הממשל הטיבטי, ונופל אף הוא למלכודת הדבש של הממון והעוצמה, דבר הבא לידי ביטוי במיוחד בחוסר יכולתו לעצור את עצמו מול נשים יפות, אשר במחיצתן הוא שב ונהיה "טיפש".
אלאי מצטיין במיוחד, בין תיאור קרב עקוב מדם לבין תיאור משגל סוער של המושל עם אחת מפילגשיו, להעביר בכתב את יופייה של טיבט. האלימות, תאוות הבשרים והיופי מקבלים מעמד זהה בספר, ומרמזים שבתרבות הטיבטית לא ניתן להפריד בין השלושה. וכך, מעבר לאסתטיקה והשליטה בשפה (המועברות יפה בתרגום משובח של עפרה וינשטיין-ארבל, המצליח לשמר גם את האיכויות המעט אוטיסטיות של שפתו של המספר), תוהה הסופר מי באמת אשם במפלתה של טיבט: האם אלו הסינים, אשר החדירו את זרעי הרע לאדמתה של טיבט, או המושלים החמדנים והאזרחים האלימים של טיבט, אשר במצעד איוולת אפשרו לרע לחדור לממלכתם. על אף שהספר מעט ארוך מדי, ועבודת עריכה הייתה מועילה לו, הגמול הספרותי והשאלה המרתקת שהוא מעלה בדבר אחריות הקורבן ואחריות המקרבן, הופכים את הספר לראוי מאד לקריאה, והנה באה התוספת המתבקשת, במיוחד בישראל.
אלאי, "פרגים אדומים" (זמורה ביתן)