בתחילת שנות ה-70 נזרק ג'ון קייל מהוולווט אנדרגראונד בשאט נפש על ידי לו ריד. מלחמות אגו ושאריות של הרואין במרכז הזרוע הכריעו סופית בין השניים. מחליפו, דאג יול, תיפקד בעצם כמריונטה בידיו של ריד שלקה אגוטריפ הרסני. מיותר לציין כי החילופים הללו סימנו את תחילת סופו הצפוי של ההרכב הרדיקלי שהעז באמת. קצת לפני כן, עזר קייל ללו ריד להמציא את האנרגיות המלוכלכות, האמנותיות והכנות הללו שחיזקו את ידיו והפרו דור שלם של הרכבי פוסט Pאנק ניו יורקיים "אמנותיים", כשהדוגמאות הבולטות ביותר הן כמובן טוקינג הדס, טלוויז'ן וסוניק יות, שמשמרים את הגחלת עד היום.
אז מחתרת הקטיפה התרסקה לתריסר ריפים קטנים שעפו להם בזמן בשמי ברוקלין, לו ריד שקע פנימה נטול בטחון עצמי, בחשבונות נפש עתירי אמפטמינים והרואין וג'ון קייל החל לטפס מעלה. את השולם האמיתי ביצעו השניים רק 20 שנה מאוחר יותר עם אחד מפלאי תבל - אלבום המחווה המהפנט לאנדי וורהול "Songs For Drella", שהכיל בטייטל ובתוכן רסיסים משתי התכונות הבולטות של וורהול: נאיביות ילדותית מפרופיל התום של סינדרלה, ומניפולטיביות מרושעת מקווי המתאר של דרקולה.
במהלך 35 (או שמא 40?) השנים האחרונות ג'ון קייל חקר את המוזיקה לאורכה ולרוחבה ורדף בלהט אקלקטי אחר כל ז'אנר אפשרי, ונדמה כי המחקר שלו לקה בלא מעט נימפומניות אקסצנטרית, שדרשה רטלין להרגעת הרוחות. הרטלין הוזנח, והאנדרואיד הוולשי לא מפסיק להקליט מוזיקה כבר קרוב לחצי מאה, איש מוכשר אחד מעיר שכוחת אל אי שם בווילס, שנגע בחייו בשלושה דורות של יוצרים ומאזינים.
הוא הגיע לניו יורק צעיר ורעב כי נמשך לאסכולת האוונגרד של ג'ון קייג' ונחרט בתודעה כאנטי גיבור אולטימטיבי. בטח בהשוואה לריד, שהפך לחבר טוב של דיוויד בואי ולטייקון ניו יורקי מעורר השראה שחנט את היצירה שלו בארבעה אקורדים מאז ועד היום. קייל, לעומת ריד, השכיל להתרכז במוזיקה ופחות באפקטים הקוסמטיים שלה, והתפתח לכיוונים שונים ובעיקר משונים. תמיד עמד במרכז העניינים, ניווט בדרכו את האנדרגראונד לכיוון רלבנטי, ונגס בכל קצה חוט שהוביל להתפתחותן של סצנות חדשות ורעננות. במקביל להפקה פנומנלית וכתיבה מבריקה לאחרים, הוציא עשרות אלבומים אישיים ושיתף פעולה עם השפיץ הבולט של כל דור ודור.
עוד בוואלה!
חמוץ
בגיל 63 קייל נורא פוחד מזקנה, בלשון המעטה. הוא חוזר לאחור בזמן, לשנות ה-70 עמוסות ההתרחשויות, ומנסה כוחו שוב בשירה כוחנית ומצולקת ודיסטורשן גולמי. קייל בחר לקרוא לאלבומו החדש "חומצה שחורה" (Black Acetate) ובו 13 קטעים המשרטטים קווים למסע אישי בנבכי הטירוף האינטנסיבי, שגמע מרחקים ולגם צלילים ללא הפסק. כל השירים באלבום אוחזים במניירה מעט אוטוביוגרפית שבשלבי הפקה סופיים ורהוטים להפליא, קיבלו אופי של פיגומים שונים להומאז'ים צורבים וקליטים לסבנטיז. למרות קטע מספר 7, "Gravel Drive" התודעתי והמצמרר, "Sold-Motel" הפלרטטני, "Wasteland" השמימי ו-"Mailman" האבסטרקטי, שמפיצים רמזים דקים לאלבומי מופת שלו כמו "Fear" מ-74' ו-"Music For A New Society" מ-82', החדש של קייל מתקשה מאוד לנסוק מעלה.
בכלל, קשה מאוד להצביע על מופת יצירתית אישית ועקבית של קייל לעומת התפתחות אקלקטית בשביל ססגוני של אלבומים שיצאו במהלך הקריירה הנצחית שלו, שכמו ציור שמן מתחילה בסקיצות עיפרון רך, עוברת דרך בסיס ובחירת תמיכה נכונה ועד לצביעה עצמה ולמסגור התוחם. החדות והכוח שלו תמיד היו טמונים דווקא בעבודה משותפת ובהפקה לאחרים. כמו למשל כשגילה לעולם את איגי פופ והסטוג'ס עם האלבום הראשון שלהם מ-1969, או כשאחז במושכות של פטי סמית עם האלבום "Horses", כשטיפח את שורשי הPאנק האמריקאים של המודרן לאברז, כשנישק את קולה החרוך מסיגריות של ניקו בשלושה אלבומים, כיצר סדר בכאוס המסומם של ההאפי מאנדייז, וגם כשניצח על הסאונד המינימליסטי והאורבני של אלמנט אוף קריים הגרמנים, ב-"Try to be Mensch" מ-87'.
"חומצה שחורה" הוא אלבום קליט, יחסית למגע האוונגרד המחוספס שמאפיין בדרך כלל את בנו של כורה הפחם הוולשי. מבחינה יצירתית, הוא ברובו רדוד, לא חובט באמת, לא מחטיף סטירה ולא שורף מספיק, ומציג שירה כוחנית קצת יותר מדי וגדוש בכתיבה חמקמקה שפוגמת במאזן האמון. למרות זאת, אלבום מספר 26 (!) של ג'ון קייל, מציין הזדמנות נוספת וקלילה יותר להתוודע לאחד מיוצרי וסנדקי המוזיקה המקורית החשובים באמת של 30 השנים האחרונות.
ג'ון קייל, "Black Acetate" (הליקון, EMI)