רואים 6:6

דודו, אמא שלי ביקשה למסור לך משהו, אם אתה קורא את זה. רשמתי את זה על נייר, תן לי שניה למצוא. או, הנה זה. אוקיי, אני מצטטת: דודו, אתה גדול, אתה מדהים, אתה ממש אייזן לגמרי, תעשה לי ילד, תעשה לי תאומים, תרכיב לי שידה מאיקאה. איזה כיף שחזרת לטלוויזיה סוף סוף. על החתום: אמא של רות קנאל. נון בית, אם הבת הממורמרת שלי תכתוב עליך משהו רע אל תשים לב, אנחנו מודעים לבעיה ואם היינו זוכרים מאיזה סניף של צער בעלי חיים אספנו אותה כבר מזמן היינו מחזירים אותה לשם. נון בית שתיים: אתה גדול, שלושה סימני קריאה, סגור ציטוט.

זה בסדר, אף פעם לא החזקתי מאמא שלי מישהי עם טעם מפותח במיוחד, בטח לא בכל הנוגע לטלוויזיה. למעשה עד היום מתחשק לי לנסוע איתה לבית של אלכס גלעדי ולצעוק לו מתחת למרפסת "הלו אלכס, רוצה לראות איך מסעודה משדרות נראית באמת?", פשוט לא נעים, אתם יודעים, בין שתיים לארבע וזה. הנקודה היא שבגלל אנשים כמוה דודו טופז עדיין ממשיך להופיע על המסך הקטן ולהוציא לפרסומות כמו שהוא אוהב, גם כשהוא קצת עולה על העצבים עם המיני-שערוריות שלו ומדי פעם שולחים אותו לגלות של שנה וחצי. כמו שזה נראה, אם לא הצלחנו להיפטר ממנו עד עכשיו זה כבר אבוד: האיש ימשיך להריץ את השואו שלו לנצח נצחים ועוד קצת פלוס אופציה להארכה. טוב? רע? למי אכפת. הוא בשטח כבר כל כך הרבה זמן, שאפילו השאלה אם הוא עדיין רלוונטי או לא כבר לא רלוונטית. הוא חלק טבעי מהנוף הטלוויזיוני, סוג של תופעה אל זמנית. בראש של הצופים בבית הוא כבר בא קומפלט עם הטלוויזיה, כמו שידור ניסיון כזה רק כדי לבדוק שהיא עובדת. הפעלת את המקלט, נפלת על דודו, יופי, הכל תקין והכל במקום, עם ישראל חי.

מה ההבדל בין "הכל זז" ל"ראשון בבידור"? זה כאילו דף חדש תחת טייטל שונה? וואלה, לא ברור. ארז טל מיחזר בזמנו את רק בישראל תחת "איפה אתה חי", והקהל, בגדול, סרב לקבל את זה. אולי כי הקהל של ארז מורכב ברובו מצעירים ציניים שרוצים שיחדשו להם וירגשו אותם, ודודו מכוון לאמא שלהם, שהיא במקרה גם פריקית כבדה של "ריח מנטה", ככה על הדרך. למה לשגע אותה עם כל הפורמטים המפוצצים שרצים עכשיו, תנו לה משימות, תנו לה פרסים, תנו לה את דודו טופז הוותיק שיפלרטט איתה שנה עשירית ברציפות דרך הקופסה (היי, הוא יכול לעשות ילדים גם בגיל 55, מה רע) והיא תשמור לו אמונים עד שגזע המוח שלה יתייבש וייפול, אם זה עוד לא קרה לפני כן. דודו מצדו מבטיח להיצמד לנוסחה המוכרת והלעוסה: יחסי ציבור לכל מה שזז (טררם, אגם רודברג, רוקדים עם כוכבים) סולחות מעושות שמריחות יותר מדי מאינטרסים ושטיקים חבוטים שמתחזים להומור (הכי קל להביא את אבי ביטר לצורך העניין. זה לא אומר שנמאס. תבוא כל יום, אבי, לשמוע אותך זה מצחיק גם בפעם השלוש מאות. רק תזהיר לפני שאתה מוריד חולצה, בין הצופים יש גם חולי לב). בין לבין, כמובן, גם אגוטריפ מטורף לעצמו, אחרת בשביל מה יש לו תוכנית.

מה אומר, שיהיה לבנאדם בכיף. אז מה אם כרגיל פיהקתי לתוך הפרצוף של עצמי לאורך כל התוכנית, אמא שלי מרוצה וזה מה שחשוב, להשאיר אותה מול "הכל זז" מסדר לי שעה של שקט ממנה ובחינם. זה רק העניין הזה עם הכותרת שקצת תמוה. הכל אולי זז, אבל דודו מעולם לא נראה תקוע יותר.