כל בוקר נוסעת איתו באוטובוס

      חמש מאות גרם, תמונות קצרות לסוף השבוע. מילים של אסף גברון, איחולי החלמה לרענן אליזוב. סיפור 44

      אסף גברון

      בכל בוקר אני נוסעת איתו באוטובוס. קו שלושים, מהכרמל העירה. אני לא יודעת איפה הוא עולה אבל בכל בוקר כשאני עולה הוא שם, יושב בכיסא הקבוע שלו, כמעט תמיד בכיסא הקבוע שלו. אני משערת שבפעמים הבודדות שהוא לא בכיסא הזה, זה בגלל שמישהו תפס לו את הכיסא, מה שאומר, בביטחון, שהוא לא עולה על האוטובוס בתחנה הראשונה. ובפעמים הבודדות שהוא לא שם אני משערת שהוא חולה, או לקח יום חופש, או אולי במקרה הקדים קצת, או איחר קצת. ובימים שאני לא הולכת לעבודה, בימים הבודדים של מחלה או חופש, אני חושבת עליו, חולף באוטובוס, ואולי מצפה לראות אותי.

      אבל חוץ מהמקרים המיוחדים האלה, בכל בוקר אני עולה באותה שעה ורואה אותו יושב בכיסא שלו, ואני יושבת בדיוק מאחוריו, אם המושב הזה פנוי, ואם לא, כמה שיותר קרוב, ובכל מקרה מאחוריו. ואני מסתכלת עליו בנסיעה, על שיערו המאפיר והמסופר כהלכה, גזום קרוב לקודקוד. על קצות אוזניו, על דש חולצתו הבהירה בקיץ, או הטיפות על מעילו בחורף. על מסגרת משקפיו, ועל הזיפים בלחיו. אני יודעת מתי הסתפר, מתי החליף משקפיים ומתי התגלח. כשאני יושבת קרוב מאחוריו אני גם מריחה את הבושם, את השמפו, את הסבון.

      כשאני עולה הוא רואה אותי, אני יודעת שהוא רואה אותי. הוא תמיד מלווה אותי במבטו כשאני עולה, ואני לפעמים מעבירה עליו את מבטי, אבל כאילו במקרה, כמו שאני מעבירה אותו על כל הנוסעים באוטובוס, כאילו. יש על אצבעו טבעת. הוא הסתובב לאחור שלוש פעמים, אני חושבת שהוא חיפש אותי. אבל מעולם לא החלפנו מילה. כשאני יורדת, לפניו, אני לא מסתובבת לאחור, אבל אני תמיד חשה את העיניים שלו על ישבן שלי. לפעמים אני בוחרת את המכנסיים או החצאית במיוחד בשבילו, בשביל השניות הקצרות האלה במעבר של האוטובוס, עד הדלת.

      שלוש שנים אני עובדת בסניף בעיר ושלוש שנים אני נוסעת לסניף באוטובוס הזה ואני זוכרת אותו מהפעם הראשונה כך שאני יכולה להגיד בביטחון שהדבר הזה נמשך שלוש שנים. השיער שלו האפיר מאז, ושלי התקצר. זגוגית משקפיו התעבתה. הטלפון הסלולארי שלו הלך ונעשה קטן, אך צלצולו נשאר זהה, פשוט ושקט יחסית, כמעט תמיד, חוץ מתקופה קצרה של שיר של טיפקס למשך חודש באביב 2002. אני מקשיבה לשיחות שלו כשאני יכולה, אני מכירה את קולו היפה, המחוספס בבוקר, חספוס שינה שיתפוגג בקרוב. נשימתו מסגירה קפה ומשחת שיניים, אולי ריבה. לא סיגריות או ארוחת בוקר של טעמים חזקים במיוחד.

      אני מקשיבה לשיחות ואני שומעת את השקרים שלו. מהשקרים הקטנים של "עוד דקה אני במשרד, אני חוזר אליך משם," כשאנחנו לפחות עשרים דקות לפני היעד, ועד השקרים הגדולים של "יש לי פגישה מאוחרת הערב במשרד, מותק, אני אגיע מאוחר", ודקה אחרי "אז אני אצלך בשש בערב, בובה, תשאירי את הדלת פתוחה ותחכי לי במקום הרגיל". פעם הוא אמר, "אני באוטו". פעם אחרת, "אני לא יכול עכשיו, חמודה, אני מחוץ לעיר". ופעם, "מצטער צביקה, אתה תופס אותי ברומא". הוא שקרן, אבל הייתי רוצה לדבר איתו פעם, למרות שאני יודעת שאתייחס לדבריו בעירבון מוגבל.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully