בוקי נאה

בטלוויזיה האמריקאית, שרוב קיומנו הטלוויזיוני שואב ממנה ומוצץ את לשדה לטוב ולרע, קיימות לא מעט סדרות גנריות. כל צופה טלוויזיה שהכורסה היא גן עדן לרגליו מכיר אותן - חלקן טובות יותר, חלקן פחות. תחת הקטגוריה "בית משפט" תוכלו למצוא למשל את "פרקליטי אל.איי", "אלי מקביל", ואפילו את "קווין היל" המיותרת, בקטגוריית בתי חולים תפגשו את "אי.אר", "האוס", "מקום אחר" ואחרות. עולם המשטרה על בלשיו המרירים ושוטריו תאבי הדונאטס היה מאז ומעולם בסיס לכמה מתוצריה היותר מצטיינים של הגנריות הזו. מדובר בקטגוריה שהיא סרט נע של תוצרת אמריקאית קלאסית טיפוסית, ולראיה ניתן לספור את אינספור ענפיה של חוק וסדר המיתולוגית. דיק וולף וטום פונטנה ("רצח מאדום לשחור") לא ינוחו עד שכל אחד ואחד מקהל צופיהם יידע בדיוק כמה ציניות, כאב, טיפשות, תככים ורגש מניבים רחובות הפשע ומסדרונות החוק. לפעמים נראה שדיק וולף לא מצליח לעכל את הקרואסון של הבוקר עד שלא השיק סדרת בת נוספת לחבורה הניו יורקית שלו.

מיותר לציין שלא כך מתנהלים העניינים אצלנו. זה לא שהמשטרה שלנו פחות פוטוגנית (למרות שזו בהחלט בעיה), אלה בעיקר התקציבים שחסרים והעדרה של מסורת העשייה, שמביאה למיומנות בתחום על האלמנטים הבסיסיים ביותר שלו – לוקיישן לוקיישן לוקיישן. אינספור הדוגמאות לסדרות הגנריות שמניבה ארה"ב מידי עונה מיתרגמות אצלנו ל"טיפול נמרץ" ו"מרחב ירקון" פעם בחמש שנים, שמרוקנות את יוצריהן מאנרגיות ושקלים. והנה עבר מספיק זמן וחיים בוזגלו, הגרסה המקומית לדיק וולף, לפחות מבחינת ההספק, משגר לעברינו את "כתב פלילי" שעושה גם את המשטרה וגם את העיתונות. לבוזגלו שמור מקום של כבוד ביצירה הישראלית, גם אם התוצרת הדציבלית של יצירותיו יכולה להוציא בטטת כורסה שפויה מדעתה. מעולם לא צלחתי פרק שלם של "זינזאנה", כל הצרחות והפסון האותנטי עשו לי מיגרנה, אבל חובה לתת לבוזגלו את הקרדיט על היותו יוצר עם קול אישי, עקשנות יצירתית ונחישות, גם אם הוא נודניק.

"כתב פלילי" היא לא "זינזאנה" וגם לא "מרחב ירקון", בוזגלו נטש את גינוני תצוגות ההיסטריה והאלימות המעיקות ומספק הפעם דרמה ישראלית טובה ומעניינת. אייל שכטר הוא אודי תבור, הכתב הפלילי של "ידיעות היום". במילים אחרות, קבלו את סיפורם של הכתב הפלילי לשעבר גידי מרון ושל העיתון של המוזסים ושל המדינה. הסדרה לא חפה מבעיות, אך בסך הכל מדובר במיצג מרשים של עולם הפשע כשהוא פוגש את הילדים הטובים של העיתונות. התסריט האמין מבוסס על סיפור של מרון, ונהנה מהבנה מדויקת של מערכת היחסים הרגישה והעדינה בין הכתב לבין מקורותיו, הקולגות ומושאי סיפוריו. העלילה המרכזית, כמו גם עלילות המשנה הרבות, אינו מעניין מספיק, אך יש בסיס חזק לדו קיום.

המיקום של "כתב פלילי" תחת הגגון הקורס של ערוץ 1 לא ניכר כמעט בכלל, להוציא את הפתיח הארכאי והאריזה הכללית המעט מיושנת. סדרות מסוגה של "כתב פלילי" צריכות להיות הלחם של הטלוויזיה הבידורית, הבסיס לכל עשייה מקורית אחרת, אך כשזה לא המצב, לא נותר אלא לשמוח פעם בחמש שנים ולקוות להתמקצעות.