כמעט מצוינים

כמו כל סרטיו של קמרון קרואו (מלבד "ונילה סקיי", היחיד שאינו מבוסס על סיפור מקורי שלו), גם "אליזבת טאון" הוא דרמה קומית, עם נגיעה רומנטית. דרו ביילור (אורלנדו בלום) הוא מעצב נעליים מצליח מאורגון, שעובד בחברת ענק, נייקי סטייל, וגורם לה להפסיד מיליארד דולר בגלל דגם חדשני פרי עיצובו. שניה לפני שהוא תולה את עצמו עם השרוכים, נודע לו שאביו מת, ואמו (סוזן סרנדון) מבקשת ממנו להביא את גופתו מאליזבת טאון שבקנטאקי – שם ביקר האב את חבריו ומשפחתו – חזרה לאורגון. בדרך הוא נתקל בדיילת שהיא גורו של אופטימיות (קירסטין דנסט), שלוקחת אותו בעת שהותו בעיירה כפרויקט מיוחד, וגורמת לו לשנות את חייו.

קרואו משלב בכל סרטיו אלמנטים אוטוביוגרפיים (שוב, מלבד "ונילה סקיי", העיבוד הלא-מוצלח ל"פקח את עיניך" הספרדי). כזה הוא, נוסטלגיונר חסר תקנה, שאוהב להרהר בחייו ולהביא נדבכים מהם לעשייתו הקולנועית. קרואו, כמו וודי אלן, למשל, גם כותב את כל סרטיו. ב"סינגלס" הוא התעסק ביחסים אישיים והתבגרות מאוחרת, ב"ג'רי מגווייר" במאבקי קריירה וב"כמעט מפורסמים" (שעל תסריטו זכה באוסקר) הביא את סיפור נעוריו, כטינאייג'ר המתקבל ככתב מוזיקה ל"רולינג סטון". בכולם, כולל בנוכחי, הוא מתעסק בהתאהבות. בכלל, נראה שקרואו מבקש בכל פעם להתאהב בחדש, או להזכר לפחות איך זה. "אליזבת טאון" מחזיר אותו לחיק המשפחה, כשהוא מבסס בחופשיות את התסריט על חוויות שעבר עם אביו המנוח.

נדמה שהפתיחה של "אליזבת טאון", בה מקריין בלום נאום על ההבדל בין "כישלון" ל"פיאסקו", מתכתבת עם הנקודה בה עצרה הקריירה של קרואו – בכישלון (היחסי, בעיקר אצל המבקרים) של "ונילה סקיי". מצד שני, כמו ב"ג'רי מגווייר" וב"כמעט מפורסמים", יש כאן גיבור הנמצא בנקודת מפנה בחייו, בדרך למסע שישנה אותם. כמו בשני אלה, גם כאן הוא יהיה חייב בחורה, שתעזור לו לשנות אותם. קרואו היה אחד הבמאים שהגדירו את הניינטיז בזכות הצלחותיו הגדולות – "סינגלס", שהקסים בתיאור יחסים רומנטיים וחבריים דרך פריזמה של סצינת הגראנג' בסיאטל, ו"ג'רי מגווייר", הצלחה קופתית גדולה וקומדיה רומנטית, שבלטה ברעננותה מעל דביקות הז'אנר הנורה-אפרוני ("נדודי שינה בסיאטל" וגו'). מצד שני, לאחר אכזבת "ונילה סקיי", אנחנו כבר לא שלו ב-Hello, כמו שאומרת רנה זלווגר ב"ג'רי מגווייר".

ליהוקם של דנסט ובלום, שני שחקנים שנחשבים כמגנטים לקהל צעיר אך מחוסרי תווית איכותית, תמוה מעט. אולי לקרואו מספיק המפיק הדעתן שמעליו (טום קרוז), ולכן בחר בשחקנים שיהיו מסורים לו לחלוטין. התוצאה היא משחק מהוסס מעט ולא אחיד ברמתו של בלום, יפיוף עם נוכחות שעודנה רחוקה מלהחזיק סרט על כתפיו (ע"ע "ממלכת גן העדן"), והופעה קופצנית ומעצבנת מעט מצד דנסט, שחקנית בינונית-מינוס, שתמיד נראתה לי כמו זונה של שני שקל. אל תשאלו למה. בסופו של דבר, קשה להשתכנע מ"אליזבת טאון" שאת חייך יכולים לשנות איזו נערה בהפרעה ופסקול נהדר, אבל מצד שני, אלו הם חייו של קרואו, על רגל אחת. אם רק מתגברים על הקצב הלא קוהרנטי והתסריט הלא-מספק, מגלים מוצר לא רע בכלל, סרט "פיל גוד" שמצליח לענג במספיק נקודות (כולל הופעה קטנה ונהדרת של סרנדון) כדי להצדיק את הצפייה בו.

הפסקול, כרגיל, הוא הצד החזק של קרואו, כשמלבד נעימת הנושא המצוינת (אותה הלחינה אשתו, ננסי וילסון), הוא משלב בו את האמריקה שהוא אוהב, על כל גווניה (מ-"My Father's Gun" של אלטון ג'ון ועד "Square One" של טום פטי). בניגוד ל"סינגלס", שהביא פסקול ששיקף את התסריט הגראנג'י, או "ונילה סקיי", שגובה בפסקול (מצוין) שמבטא בבחירת השירים שבו את נפשו המשוסעת של הגיבור, מביא "אליזבת טאון" תמהיל כל-אמריקאי קטלני, ממש כמו ב"כמעט מפורסמים" (מלבד מתיחת הזמנים – "כמעט מפורסמים" היה הצדעה לסבנטיז ואילו "אליזבת טאון" מקיף יותר). בדיוק כמו באחרון, גם בסרט הנוכחי מבקש קרואו להצדיע לאמריקה שלו, על כל גווניה, באמצעות מסע הנע לרוחבה של היבשת. כנראה שהאכזבה העיקרית ב"אליזבת טאון" מגיעה דווקא כשמגיע סיקוונס הסיום, שהוא לא פחות ממופלא, בו משולב רוב הפסקול שלוקח את דמותו של בלום לרוד-טריפ מזכך וקצבי, וגורם לו להתאהב מחדש באמצעות אורגזמה מוזיקלית. חבל שקרואו לא שאף למצוינות כזו לכל אורכו של הסרט.