תל עד

שבוע משמעותי במיוחד עבר לכאורה על מסך המציאות שלכם – זכיינית אחת הלכה לעולמה. מעתה, 2 הם באמת ביחד. אבל, כמובן, זהו מקרה קלאסי של "מהומה רבה על לא דבר", שכן אותם אמנון לוים ואילנה דייניות ימשיכו לרצד על המסך, רק עם לוגו אחר, ויתכן מאוד, אף כי הדבר לא נבדק מדעית, שאילולא "מסיבת הסיום של טלעד", רוב רובו של שבט רובצי הכורסה כלל לא היה מבחין בשינוי המדובר.

שני דברים תפסו את תשומת לבי באותה מסיבת סיום. הראשון הוא האירוניה העצמית והנון-שלנטית שבה התייחסו בטלעד למותה הממשמש ובא. אירוניה שמקורה בין השאר בעובדה שאותם טאלנטים שהצטופפו על המסך, בניגוד לעובדי המנהלה וההפקה, לא באמת איבדו את מקום עבודתם, ובין השאר כיוון שזהו אופיה של תעשיית מסך המציאות: כל אירוע על המסך, כל עוד לא נפל תחת הקטגוריה "חדשות", מטרתו וייעודו ברורים כשמש: לבדר. ישחקו הנערים לפנינו, גם אם מחר אין להם עבודה. הדבר השני היה כשהופיעה על המסך אחת משקופיות הפרידה שנכתבו לטלעד על ידי משרדי הפרסום. "נזכור אתכם לעד!" צוין באותה שקופית, כשהמילה "עד" מודגשת, כדי שלא נפספס את משחק המלים השנון. ונשאלת השאלה מה בדיוק עבר במוחם הקודח של מנסחי ה"ברכה", כשהם מכוונים אותנו לסתירה שבין הנצחיות המגולמת בשמה של טלעד ומותה הממשמש ובא - האם היתה זו טעות שמקורה בחוסר טאקט משווע, או שמא לעג מכוון? או שאולי היה זה שיעור קל בעובדות החיים: שום דבר אינו לעד. אפילו לא טלעד.

רצה הגורל, ובדיוק באותה שניה זפזפתי לערוץ 10 ונתקלתי באמיתי עמיר, אחיו של, כשהוא עוטה את אותו חיוך נצחי, שככל הנראה קיים צירוף גנטי שאחראי להיווצרותו. אין מנוס מלהודות, היתה זו כתבה מקוממת, מוציאה מהכלים, מביאה את הסעיף, ומטרתו של הנ"ל אחת היא – לעצבן. כך כשהוא מתעקש לומר "מתנקש" ולא "רוצח". כך כשהוא אומר בלב שלם כי "אח שלי הרג פושע", וכך כמובן כשהוא מחייך. חיוך שכולו לעג ולהג, אירוניה ושמחה לאיד. ושני הדברים שתפסו את תשומת הלב במסיבת הסיום של טלעד מסמנים אולי את ההבדל המדויק אך התהומי בין הרוב הדומם לשבט העשבים השוטים שהנ"ל גאה להשתייך אליו: אירוניה עצמית ותחושת נצחיות. שכן בניגוד לרוב הדומם המודע לארעיות קיומו בפועל על הפלנטה, לאמיתי עמירים יש שאיפה הרסנית לנצח. ואיפה שיש נצח, יכול להיות גם רצח. והחיוך שלו אולי מלא אירוניה כלפי אחרים, אבל אין בו שמץ של אירוניה עצמית. או במלים אחרות: האנשים האלה לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. וכששאלת שחרורו העתידית של יגאל עמיר עלתה השבוע על הפרק אאוט אוף דה בלו, אולי כדאי להיזכר באותה שקופית סרת טעם שכוונה לטלעד: שום דבר אינו לעד. אפילו לא מאסרו של רוצח ראש ממשלה.

שבוע משמעותי במיוחד עבר לכאורה גם על כנסת ישראל. מושב החורף נפתח. מינוי שרים ממתין לאישור. וכמובן, גם זהו מקרה קלאסי של מהומה רבה על לא דבר, או יותר נכון – דבר לא השתנה. שרון הוא אותו שרון - והמורדים אותם מורדים. וכך, בלי רוב לאישור השרים, התייצב שרון מול המצלמה ביום שני והסביר: "ברצוני ליידע אתכם, שהבוקר דיברתי עם מיכאל איתן...". ולהמשך המשפט לא היה צורך להקשיב כלל. כל מה שנאמר מכאן והלאה סר טעם וחסר משמעות הוא. מבלי לשים לב, הגדיר שרון באופן קומפקטי עד כאב את מהותה של דרך קבלת ההחלטות בישראל - כי כל החלטה קמה או נופלת על בסיס דבר אחד: המתח שבין הארעיות של כהונת הח"כים בפועל, ובין נצחיות כהונתם בשאיפה.

והמשפט הזה יכול לשמש כביאור והסבר לכל מצב פוליטי או מדיני. לדוגמא: בוש תוהה מדוע לא פונו המאחזים הלא חוקיים? יסביר לו שרון: "תראה, אני חייב ליידע אותך. הבוקר דיברתי עם מיכאל איתן". התקציב המיוחד לנכים לא הועבר? יאמר שרון לעם: "תראו, אתם צריכים לדעת – הבוקר שוחחתי עם מיכאל איתן". אין רוב למינוי השרים? הרי זה ברור! הבוקר היה לשרון דיבור צפוף עם מיכאל איתן. ולא שיש כאן משהו נגד מיכאל איתן. אם במקומו היו מופיעים "מיכאל גורלובסקי" או "אלי אפללו" היה המשפט מדויק הרבה יותר. ובכל מקרה, אם מישהו לידכם יתהה בעוד חודשיים מה הסיבה לעזאזל שבעטיה הוקדמו הבחירות, תסבירו לו בנחת, בחיוך נצחי וללא שמץ אירוניה עצמית: "וכי כסיל אתה? הרי זה ידוע לכל! הבוקר דיבר שרון עם מיכאל איתן!".

שבוע משמעותי במיוחד עבר גם על משתתפי המוח, או לפחות על הילה קורח, שהלכה הביתה עם 350 אלף שקלים, רק לא בטוח שארז טל שותף לחגיגה הזו. המוח התחילה בתור הבטחה ל"תכנית על", פיצוח מדויק של קוד הריאליטי על ידי הגאון מקשת. היא הסתיימה עם רייטינג מדשדש ושעת שידור ניידת. "הכנסנו לשעשועון הרבה אלמנטים מתורת המשחקים", אמר טל במהלך הגמר, ואולי הגדיר בכך באופן כה קומפקטי את הבעיה: כל כך הרבה התחכמויות היו במוח, שצריך להיות חתן פרס נובל לכלכלה כדי לעקוב אחריה, ויותר מכך – כדי למצוא בה עניין. החלק המרתק היחיד בגמר היה שלב הראש-בראש בין שני המתמודדים האחרונים. ואת זה, נדמה לי, היה לנו כבר ב"כספת" הזכורה לטוב. כך שכל הפורמט הערמומי, מסתבר, הוא מהומה רבה על לא דבר. וכשעלו הכתוביות על המסך נזכרתי בחיוך במשפט של אוזי אוסבורן, אדם עם קמצוץ של אירוניה עצמית: "מכל הדברים שאיבדתי, אני מתגעגע בעיקר לדבר אחד: למוח שלי".