אחת המלחמות הקשות בין הבריטים לאמריקאים מתרחשת כבר שנים במתחמי ההיפ הופ והסול. האמריקאים לא ממש מודעים למערכה הזאת, אבל הבריטים נלחמים, ונותנים את כל מה שיש להם. הם נלחמים נגד אמריקאים כמו שהם נלחמים עבור עצמם. זהו קרב למען הכרה. למען יביט האח הגדול על האיים הבריטים ויקבל גם את ההיפ-הופ שלהם, כאילו הופק בברונקס או באטלנטה, ולא כנטע זר, שלא באמת יודע מה הוא עושה. סוג של מאבק למען הגירה חוקית, אבל מבלי לעזוב את האיים. הבריטים מביטים אל האמריקאים ורואים איך כל ההיפ-הופ הזה בא להם בקלות, בעוד שהם אוכלים חצץ עם המבטא והסאונדים שלהם, שכמעט תמיד נשמעים כמה צעדים מאחורי האמריקאים.
בשנה האחרונה אפשר להצביע לפחות על מגמה חיובית אחת לטובתם. הגריים (grime) הוא הכרזת העצמאות הבריטית, שלוקחת מההיפ-הופ, מהראגא ומהטו-סטפ', וסוף סוף גורמת להם להישמע מקוריים ויחודיים, לא כמו בני דודים קטנים ומתלהבים, שמנסים לעשות הכל כמו בן-הדוד הקול, אבל תמיד נופלים במקומות בהם הוא אפילו לא ממצמץ. MIA ודיזי רסקל אמנם אינם כוכבי על בארה"ב, אבל יש שם סביבם מנה נאה של הייפ והכרה. וכשזה מגיע לסול, שנת 2005 מסמנת עוד וי מינורי אך מקסים, צעד קטן לאר-אנ'-בי, צעד גדול לאר-אנ'-בריטי. מדובר ב"ספייס שיפט", אלבום הסולו הראשון והחדש של סטיב ספייסק מדרום לונדון.
השנה כבר שמענו את אלבומה החדש של אליס ראסל, שאילולא ידענו שהיא בלונדינית חיוורת, היינו משוכנעים שהיא אחיינית רחוקה של ארתה פרנקלין. החדש של ספייסק, כאלבום שלם, מתעלה גם על ההישג הכביר שלה. בשנים האחרונות הסתמנה גאות שקטה של מורדים חדשים באר-אנ'-בי האמריקאי המלוקק והנוצץ. תחת הכותרת "ניו סול", ד'אנג'לו, ג'יל סקוט, אריקה באדו, מקסוול ואחרים, בחרו להתחבר לשורשים המחוספסים של הסול בסיקסטיז ובסבנטיז. בהעדרם של אלה, שכבר זמן ארוך לא שמענו משהו חדש מכיוונם, אלבומו החדש של ספייסק משתלב בטבעיות בנישה אותה הם ייצרו, וגם מהווה פרק קטן וחדש בסיפור הזה.
ספייסק עומד בראשה של שלישיה הנקראת של שמו, אבל זו הפעם הראשונה שלו לבד. שני תקליטיו הקודמים כמנהיג להקה מיזגו בין סול נוגה לאלקטרוניקה טריפ-הופית מתקדמת, וזכו להערכה רבה. לטעמי היה יופי באותם תקליטים, אבל הם לא הצליחו להגיע למיצוי. הסאונדים החלולים של הביטים ציננו את חום השירה של ספייסק, ועל אף רגעים מתוקים ביותר, מצאתי את ההאזנה לאלבומים השלמים קצת משעממת.
קרטיס הלוך-חזור
אבל כל רצועה שתבחרו באקראי ב"ספייס שיפט", מוכיחה עד כמה ספייסק מממש סוף-סוף את ההבטחה שהיווה באלבומי להקתו. "ככה היה נשמע קרטיס מייפילד אילו היה עושה כיום מוזיקה" אמר קינג בריט על הסינגל "דולר", ויש מצב שהוא צודק. ההגשה הווקאלית של ספייסק החדש מזכירה יותר מכל את מייפילד זצ"ל, אחד מגדולי זמרי הסול בכל הזמנים. הכתיבה שלו, הלחנים והטקסטים הרומנטיים, מחבקים בתנוחת כפיות את אלה של אל גרין יבדל"א. אבל זו ההפקה שעושה את הבדל. "דולר", שהפיק ג'יי דילה (קומון, דיאנג'לו, חבר סלאם ווילאג' וחצי הצמד ג'ייליב עם מאדליב), הוא מעשה אהבים מושלם, מנטרת זיונים אינסופית מתחת לסדינים של כלי מיתר א-לה אייזיק הייז (שמסומפלים בכלל מבילי פול), מוקפים בתופי היפ הופ רכים. לרוב ההפקות האחרות אחראי ספייסק בעצמו, והן בהחלט לא מותירות את "דולר" לבדו. "Thursday" היפהפה משלב בין סינתיסייזרים סמיכים לשירה העצובה והחמה של האיש. ב-"So Many Ways" הוא משייט מעל לופ של סמפולים מקוטעים בהשראת פריפיוז-73, ומצליח לגרום לו להישמע נגיש באותה מידה שהוא ניסיוני. "Smoke", שהוא מגיש יחד עם ליאון ווייר, שכתב עם מרווין גיי את "I want you", הוא בלדת פיתוי סול קלאסית.
"ספייס שיפט" מאחד בנון-שלאנטיות אלקטרוניקה בריטית עכשווית עם סול אמריקאי ותיק, מבלי להישמע נטע זר בעולם הניו-סול. קשה שלא להצדיע לו, גם אם הוא יכול היה להיות קצר בכמה שירים. קשה גם להאזין לו בלופ מבלי לחשוב שוב ושוב על מילים מגוונות כמו סקס, סקס, סקס ועוד קצת סקס. גרררררררר.
ספייסק, "Space Shift" (יבוא, Sound In color)