טעון טיפוח

מי שהיטיב להתבונן בתוכניות האחרונות של "משחק מכור" בטח כבר יודע שליאור שליין הוא מזמן לא המלך של הפאנל. גורי אלפי הוא הקינג החדש בעיר. מה שגורי עשה ב-50 שניות של אלתור קרוע, התלתלים של שליין לא הצליחו גם עם אלף פרצופי פוקר מחושבים וסאטירה ימנית חדה. גורי אלפי הוא אחת הפרסונות הטלוויזיוניות היותר חינניות שיש באזור חיוג רמת החייל בואך אולפני הרצליה. היכולת שלו לשבות קהל ברגע – באמצעות ניואנס, ג'סטה, מילה – מעוררת הערכה, ובכלל נראה שהוא מצליח להימלט מהזחיחות שמפילה חלל כל כך הרבה טאלנטים סביבו וזו כבר נקודת זכות של ממש. אם ככה, אז למה "ככה לא מתנהגים" מאכזבת?

ניכר בתוכניתו החדשה של גורי שהושקעה בה לא מעט מחשבה ועבודה: עריכה אנרגטית, חשיבה יצירתית, הופעות אורח קוליות (ברוך השב שי אביבי) וכתיבה מאומצת, מאומצת מדי. בסך הכל מדובר בפורמט מוכר עם טאצ' פוסט מכרזי משועשע, כשבתפקיד היצירה המקורית, תוכנית כאילו-דוקומנטרית משובצת בראיונות עם אנשי אקדמיה ובשיגועים של גורי. אלפי, כפי שכבר נכתב, בשיאו כשהוא לא צמוד לטקסט שכובל אותו, לא כל שכן שמדובר בטקסט שמדיף ריח חינוכית סמיך. בניגוד לגורי, עדי אשכנזי, שעושה את אותו הדבר בדיוק אבל אצל קשת, הולכת על בטוח ומביאה אל המסך את הדברים שהיא מצטיינת בהם: סטנד אפ קולני ותצוגת המטורללת. אשכנזי יוצרת פער קומי כשהיא ניצבת ליד המיינסטרים בהתגלמותו – פעם יאיר לפיד וכעת העממיקו הפוטוגני שעבר תחקיר ועובר מצלמה. אשכנזי מצליחה להתרומם היכן שגורי מדשדש.

"ככה לא מתנהגים" לא מחדשת דבר בתחומים אותם היא מבקשת לבדוק, וריבוי הפאנצ'ים מאסכולת הסמי-נונסנס לא מחפים על זה. בפרק הראשון שעסק במציצנות, הועלו כל החשודים המידיים והמוכרים בז'אנר, הכל ננגע ברפרוף, אפילו פרופ' הרסגור קפץ להחתים כרטיס. בפרק השני, שעסק בעצבים, אמנם חלה מגמת שיפור, אך עדיין התוכנית לא מצליחה לייצר מספיק עניין על מנת להחזיק את צופיה במקומם. בעוד תוכניתה של אשכנזי בחרה באופן מודע וברור לקחת את הצד הבידורי של הסקאלה, "ככה לא מתנהגים" עוד לא לגמרי החליטה מה היא רוצה להיות. זה לא שכל הפיוז'ן הטלוויזיוני הזה הוא אסור, אלא שבמקרה הספציפי הזה, הוא פשוט לא עובד. "ככה לא מתנהגים" היא לא תוכנית רעה ואם מגמת השיפור תימשך הרי שצפויה שמחת חיים ממש בקרוב.