מליון שאהידים בדרך לפריז

"האינתיפאדה הצרפתית" בישרה כותרתו הראשית של מעריב לקוראי העיתון אתמול. ראשית, באמת כל הכבוד ליושבי רחוב קרליבך שנזכרו סוף סוף, אחרי 9 ימים ומאות עצורים, לספר לקוראים שמשהו קורה שמה באירופה. ולמה לספר קודם? הרי זה באירופה, כלומר מחוץ לגבולות העניין שלנו, כל עוד זה לא קשור בנו. ואם כבר קורה משהו, למה לא להראות כאילו הוא קשור לנו? או, נו, בגלל זה הבאנו אותה בכותרת גאונית: האינתיפאדה הצרפתית!

ויש בכותרת הזו מעט מעבר לסתם ניסיון לשווק את הסיפור לקוראים על ידי שזירתו במושגים מעולמם. אחרי הכל, לא מדובר בסתם מושג, אלא באינתיפאדה, או בעברית: ערבים רעים זורקים אבנים וערבים ממש רעים יורים כדורים. אה, עכשיו אנחנו מבינים את הסיפור. ואם מדובר באינתיפאדה צרפתית, הרי השמחה כפולה! זה כמו מלחמת איראן-עיראק, אויבים נגד אויבים. ולא שמעריב לבד בעניין הזה, הוא רק מבטא בבהירות את הלך הרוח – ישראליזציה של האירוע מהולה בשמחה לאיד. בחדשות 10 ראיינו אמש אשה בשדה התעופה, שהסבירה שהיא לא חוששת להגיע לפאריס כי "אנחנו רגילים לטרוריסטים". פלאטו שרון –אילן גבוה להיתלות בו – אמר שהוא דווקא שמח: "הם (הצרפתים) משלמים את המחיר אחרי ש-35 שנה הם נגדנו!". וגם בוואלה! טען "יהודי ישראלי" בטוקבקים (גירסת האלף השלישי ל"ווקס פופולי", וללא ספק אקליפטוס נשגב לטפס עליו, אם פלאטו שרון לא הספיק לכם): "הגיע הזמן שהצרפתים יאכלו את הבעיות שלנו גם".

מילא השמחה לאיד, אתה אין טעם להתווכח בכלל, אבל הדרך שבה אנחנו אונסים את המציאות שלנו על אירוע שמתרחש במקום אחר מוכיחה שוב כמה אנחנו מסתכלים על העולם מחור מנעול צר במיוחד. הרי לא כל כך מסובך להבין, אפילו בלי ידע מוקדם בנושא, שהסיבות לבלגן בצרפת הן בעיקרן, גם אם לא כולן, חברתיות וכלכליות: מהגרים שהגיעו ממקום אחד למקום אחר, מוקמו בערי לוויין ורבים מהם לא הצליחו להיקלט. מה הקשר בין זה לבין התקוממות על בסיס לאומי? מה לשריפת מכוניות ולטרור? איפה בדיוק הדמיון ל"בעיות שלנו גם"? אם כבר באלגוריה עסקינן, העסק יותר דומה לתחושת הקיפוח של תושבי עיירות הפיתוח בארץ. הם אפילו הגיעו מאותן מדינות. אבל למה להתאמץ להבין את הסיפור? או בתור עיתונאי במעריב להסביר את הסיפור? עדיף לזרוק "אינתיפאדה". ככה גם נרגיש שירדנו לעומקו של עניין וגם נקבל שוב אישרור לתפיסת המציאות.

לחלק מהצרפתים והאירופאים העסק הזה עשוי להזכיר אירועים אחרים, מהזיכרון הקולקטיבי שלהם. מרד הסטודנטים בשנות השישים, למשל. עבורם הרבה יותר קל ומובן להלביש את העימות על הציר שאותו הם מכירים: מלחמת מעמדות, עשירים מול עניים. ואגב, גם מי שמבסס את המהומות האלו על בסיס כלכלי-מעמדי בלבד אינו יורד לשורש העניין. אחרי הכל, יש סיבה לכך שעיקר המתפרעים באו ממדינות מסוימות, בעוד מהגרים אחרים לא הצטרפו למעגל האלימות. אבל זה עדיין לא אומר שמדובר בטרור, או שזה דומה לאינתיפאדה. וההבדל הגדול מאוד פשוט: האינתיפאדה היתה מאבק - לגיטימי או לא לגיטימי - של עם למען עצמאותו מול עם אחר. מצד אחד נכבשים, מצד שני צבא. בעימותים בצרפת עומדת מצד אחד המשטרה, ומצד שני אזרחי המדינה. הם לא מבקשים עצמאות, ואפילו לא מנסים להרוג אף אחד (לפחות לא בכוונה תחילה). אבל בשבילנו, כנראה, הסיבה לכך שאנשים מתפרעים ברורה כשמש: כי הם ערבים.