דונקי שוט

"זורו 2", סרט ההמשך ל"המסכה של זורו", מציג את הגיבור עשר שנים אחרי. הוא אינו זקוק עוד להתפתלויותיו של הסרט הקודם שעסק בהעברת המסכה בין זורו הקשיש לממלא מקום צעיר. זורו של הסרט הנוכחי התבגר, נעשה כבד יותר ואפילו מעט פתטי, כשאלנה אשתו (קתרין זטה-ג'ונס, שעושה פרצופים מפחידים בכל רגע שחרב נופלת לידיה), סבורה שהגיע זמנו לתלות את כיסוי העיניים על הוו שבקיר, ולבלות יותר זמן עם בנו חואקין.

הגרסאות הקודמות לעלילות זורו זכו לשמות בנוסח "החותם של זורו", "המסכה של זורו" ואפילו "זורו הפגיון העליז" (כן, היה גם אחד כזה), שהם שמות המעידים על הפאן הפטישיסטי-מיני בתפיסת דמותו של זורו, משל היה עוד גיבור לצד בטמן והחבר'ה. כמו כן, השתעשעו בפער שבין זהותו הכריזמטית אך האנונימית של המושיע, אל מול דמותו היומיומית המתחזה לגבר מטורזן ורכרוכי המסתובב עם מניפה. הסרט הנוכחי וויתר על הצביון הקומי הזה לטובת דמות המתחזה לפלגמטית - ולא במקרה.

אחרי לבטים הוחלט במקור לכנות את הסרט החדש – "האגדה על זורו". וזאת מכיוון שיוצריו ניסו להעניק לו טון מיתולוגי וסוחף בניסיונם להדגיש את הפן הפטריוטי של זורו ואת זהותו כגיבור אמריקאי עממי. אכן, מדובר בסרט פחות פרודי, הממקם את גיבוריו בשנת 1850. האיום מגיע הפעם מכיוונו של ארגון אירופאי מסתורי, שהוקם אי שם בימי הביניים, ויעשה הכל, בדרכים האלימות ביותר, למנוע את הצטרפותה הסמלית של קליפורניה לאיחוד (ארה"ב) ולהפוך למדינה השלושים ואחת.

מעשיית זורו נפלה אף היא קורבן לחרדת אל קעידה ולזעף כנגד הביקורת האירופית על התנהלותה הכוחנית של ארצות הברית בשנים האחרונות. עלילת המשנה של הסרט המספרת על כוחות אירופאים אפלים שיעשו הכל כדי למנוע את התחזקות האיחוד וישתדלו לפוצץ את וושינגטון לקיבינימט, משמשת כמעט כסרט תעמולה נגד הביקורת האירופאית, כשהוא רותם אליה את איום הפיגועים של אל קעידה.

ואמנם, בסצינה סרת טעם במיוחד, מוצא עצמו זורו מתבונן בתדהמה במכתש שנפער אחרי ניסוי שעורכים החשודים (האירופאים) בחומר נפץ מסתורי. האסוציאציה לדמותו של הכבאי המושיע האנונימי אכן מתבקשת כי זו מלאכתו האמיתית של זורו, להגן ולהציל.

הליהוק של אנטוניו בנדרס כגיבור הפטריוט, מצוין - תיאורטית. בנדרס הרשה לעצמו להזדקן - עיניו היפות מוקפות בעיגולים שחורים, פניו נפולות, תלתליו מוחלקים וגופו אינו שרירי. זה בסדר, כי הוא התפרסם לא רק כחתיך, אלא כשחקן מצוין עם יכולת הבעה רחבה מאוד. הוא הפגין תמימות ופגיעות כובשים ב"מטדור", היה מיני ומסוכן ב"חוק התשוקה" ובעל תזמון קומי מצוין ב"נשים על סף התמוטטות עצבים" - כולם סרטים מבית היוצר של אלמודובר, מדריך שחקנים בחסד. הבעיה, שהמעבר לאמריקה אכזב, ולמעט הופעתו העדינה ב"פילדלפיה" בנדרס פשוט אינו משחק טוב בסרטיו האמריקאים, ולמרבה ההפתעה גם אינו מצחיק כלל - וכאן מדובר באכזבה גדולה, כי למרות מכשול השפה בנדרס הבטיח רבות כשגנב את ההצגה בנון שלאנטיות ב"שרק 2". לרוע מזלו, גם בסרט ההמשך הוא אינו מצליח למלא את נעליהם הגדולות מאוד של דאגלס פיירבנקס, שהיה פשוט וירטואוז של תנועה, וטיירון פאוואר המקסים והחינני, שהצטיין בדיאלוגים מושחזים שניהל עם השחקניות שהופיעו לצידו. הדיאלוגים הבערך-מושחזים שבנדרס מנהל עם אלנה מתנהלים בסרבול, והומור הסלפסטיק רב הפוטנציאל (בהשראת שלושת הסטוג'ס), על הקשר בינו לבין סוסו דובר הספרדית וחובב האלכוהול, פשוט מתרסק.

"זורו 2" הוא ערבוביה של סצינות אקשן ופירוטכניקה, שבאמת מגיעות להישג בסצינה סוחפת של מרדף על גגה של רכבת; מערבון העוסק במלחמת אדמות; ואפילו שוט שחור וארוך שזורו יודע מה לעשות איתו, והכוונה אינה למשחקי סאדו מאזו (ואם כבר שוט, אז אינדיאנה ג'ונס השתמש בו עם הרבה יותר חן). כך נותר הצופה עם 126 דקות רעשניות במיוחד שמעוררות בעיקר געגועים לסרטים אחרים.