הבעיה עם אולד-טיימרים כמו ניל יאנג, מיק ג'אגר, פול מקרתני או אריק איינשטיין, היא שהם עדיין בחיים. העובדה הזו מבלבלת הרבה מבקרי מוזיקה ולעיתים אף מכעיסה אותם: איך הוא מעז להוציא אלבום שלא מגיע לברכיים של הקלאסיקה שלו מהסיקסטיז, הם שואלים כמעט בקול רם. אבל העובדה המפתיעה היא שלא כל כוכבי הרוק מהעבר מתו מסמים, אלכוהול או בתאונה מצערת וחלקם אפילו מקליטים אלבומים ראויים.
כדי לעשות צדק עם "פריירי ווינד" אסור להשוותו לקלאסיקות כמו "הרבסט" או ל"אפטר דה גולדראש" אלא ליציאות של יאנג מחמש עשרה השנים האחרונות, כמו "הרבסט מון" או "סילבר אנד גולד". יאנג אומנם כבר מזמן לא צעיר דכאוני, אבל לכתוב שירים הוא עדיין יודע.
ניל יאנג היה קרוב מאוד שלא לזכות לראות את אלבומו הארבעים ומשהו, "פריירי ווינד" (רוח ערבות) יוצא לאור. באפריל האחרון גילו אצלו מפרצת במוח והוא היה קרוב מאוד להצטרף לכמה מחבריו מבאפלו ספרינגפילד וקרייזי הורס שעושים מוזיקה בעולם הבא. בגיל 60 (החודש יום הולדת) השלים ניל יאנג את הטרילוגיה הקאנטרית של "הרבסט" ו"הרבסט מון" עם אלבום אקוסטי באופיו, שהוקלט בבירת המייבבים נשוויל, בסיוע כמה מבכירי הענף. ליאנג יש כמה פאזות מוזיקלות ביניהן הוא מדלג כל כמה שנים רוק, קאונטרי ומדי פעם יציאה מקורית כמו אר-אנ'-בי, ניסויים בפידבק ובאלקטרוניקה ואפילו מעידה חד פעמית לג'ז.
ניל יאנג סיפר כי את השירים לאלבום החדש הוא כתב בעשרים דקות לחתיכה, מה שאולי מסביר את הנפילה היחידה באלבום "הוא היה המלך", שנכתב על פגישה עם אלביס פרסלי (אגב, הוא מעולם לא פגש אותו) אבל גם מדגיש את כשרונו החד פעמי לכתוב שירים, עם תשעה האחרים כאן, שהם טובים עד מצוינים. חלק מהשירים אומנם נכתבו לפני האשפוז בבית החולים אבל בכולם ניתן למצוא רמזים לכך שהבן אדם מריח את הסוף. בשיר "אין פלא" הוא כותב "טיק-טק השעון על הקיר, לא פלא שאנחנו מאבדים זמן..." ובשיר "נופל מעל פני האדמה" הוא ממש נפרד (כנראה מאשתו פגי) "אני רוצה להודות לך על כל הדברים שעשית למעני...אני מרגיש כאילו אני נופל, נופל מעל פני האדמה". גם שאר השירים באלבום מתמקדים בהעלאת זיכרונות מחוויות הילדות בקנדה ויאנג אפילו הגניב מספר צלילים משניים מלהיטיו הגדולים "הארבסט מון" ו"דה נידל אנד דה דמג' דאן" לשירים החדשים, אולי כהומאג' עצמי ביזארי.
למרות שניל יאנג אף פעם לא היה בעניין של המנונים, יצאו לו כמה כאלה, אולי בלי כוונה, וגם במתכונת האקוסטית הנוכחית הוא שולף הפעם את "כשאלוהים עשה אותי", שכהוא ניגן אותו בערב הצדקה לנפגעי ההוריקן בניו אורלינס זה נשמע כאילו יצירת הגוספל הזו נכתבה במיוחד עבורם. אגב המנונים, תמיד העדפתי את "פילדלפיה" שלו על זו של ברוס ספרינגסטין מפסקול הסרט הידוע, אבל אדוני הרדיו בחרו אחרת.
בסופו של דבר, גם בגיל 60 ניל יאנג ממשיך להיות רלוונטי. הוא אומנם כבר לא בעניין של "סנדק הגראנג'" מהניינטיז אבל הוא בהחלט יכול ללמד את ריאן אדמס, ווילקו ושאר אנשי האלט-קאנטרי כמה דברים על כתיבת שירים קורעי לב.
ניל יאנג, "Prairie Wind" (הד ארצי, Reprise)
עוד בוואלה!
מתחילים מהסוף
מיי מורנינג ג'קט הם אחת הלהקות המשתייכות לז'אנר אותו אני מכנה "נכדי ניל יאנג". מדובר בלא מעט הרכבים המאובזרים בסולן בעל קול הליומי גבוה שמזכיר לי את איךקוראיםלו. פליימינג ליפס, מרקורי רב,גראנדדי וביצ'ווד ספארקס הן בין הבולטות שבהן.
מיי מורנינג ג'קט הוציאו את הדיסק הראשון שלהם ב-1999 וב-2001 זכו להמלצה חמה של דייב גרוהל, שבעקבותיה נסקה העלתה רמת הפרגון התקשורתי מעלה מעלה. האמת, בצדק. בעוד שני האלבומים הראשונים היו בבחינת חיפוש אחר קול וזהות מיוחדים. האלבום השני והמוצלח יותר, "עם עלות השחר" (At Dawn) הוקלט כולו בחווה בלואיוויל קנטאקי (כן, המדינה בה מקבלים רובה מתנה על פתיחת חשבון עו"ש). השירים עצמם הוקלטו באסם כדי לחזק את האקו-קו-קו. האלבום השלישי סימן שינוי כיוון, והאמריקנה הסמי-אקוסטית שודרגה והועשרה בדיסטורשנים.
לפי הבאז בבלוגים ברשת ובקהילת מקליטי ההופעות, מיי מורנינג נהפכה לאחת הלהקות הכי חמימות בארה"ב. כמעט כל הופעה של הלהקה מוקלטת בקפידה על ידי חבר בגדודי מעריציהם והבשורה הטובה היא שהסולן ג'ים ג'יימס מזייף בהופעות בחינניות שהיתה שמורה עד כה לוויין קוין מהפליימינג ליפס.
האלבום הנוכחי, "Z", מוצא את הלהקה, אחרי אובדן שני חברים מההרכב המקורי, מחוזקת והרבה יותר צבעונית ומעניינת. כבר בבאסים הפותחים את הדיסק אתם מגלים שהגעתם לטריטוריה חדשה לגמרי. האלטרנטיב קאנטרי הפך לFאנקי עם הדים של מוטאון, והסולן הלבנבן מעלה באוב את נשמתו של מארווין גיי. בשיר השלישי והקסום "גדעון", ההרכב נשמע כמו שילוב של פינק פלויד עם פו פייטרז. הדיסק הזה ממשיך להפתיע כמעט בכל רצועה כשהוא ממשיך לדלג בין הרוק לFאנק והאר-אנ'-בי. העובדה שההקלטות בוצעו הפעם בניו יורק, הרחק מביתם הדרומי והחמים, עושה רק טוב למיי מורנינג ג'קט והוציאה אותם מהנישה הדי סטנדרטית בה היו כלואים.
"Z" הוא בעיני אחד הדיסקים המוצלחים של השנה, ואם ככה נראה דור ההמשך של סבא ניל, הוא בהחלט יכול להתנדנד בשלווה על הכסא במרפסת ולירות בכיף ברובה הציד שלו לעבר הפפראצ'ים.
מיי מורנינג ג'קט, "Z" (הד ארצי, BMG)