התרעות חמות

קהל פלשתיני שצפה ב"גן עדן עכשיו", סרטו החדש של האני אבו אסעד ("פורד טרנזיט"), חשב שהוא פרו-ציוני ולכן לא אהב את המסר שלו, כך מספרים. כשאני ראיתי את הסרט, שיערתי שקהל ישראלי יחשוב שהוא אנטי-ישראלי ולא יאהב את המסר שלו. העובדה עליה בכל זאת יכולים שני הקהלים להסכים, היא שבלי קשר לפוליטיקה והמסרים הנוטפים ממנו, "גן עדן עכשיו" הוא פשוט סרט מצוין. התסריט מהודק וזורם, הבימוי מדויק ומסוגנן והצילום של אנטואן הברלה, האיש שצילם את "מתחת לחול", מרהיב.

סעיד (קייס נאשף) וחאלד (עלי סולימאן) הם שני חברים המתגוררים בשכם ועובדים ביחד אצל מוסכניק מקומי. יום בהיר אחד מודיעים להם שלבקשתם נבחרו השניים להישלח במסגרת פעולת הנקם הבאה להתפוצץ יחדיו ברחובות תל אביב. נותר להם לילה אחד להיפרד מהמשפחות, והם עוברים תהליך הכנה שכולל חגורות נפץ בלתי ניתנות להורדה, גילוח, ארוחה טובה והכנות מבצעיות אחרות. סוהא (לובנה אזבאל) היא בתו של שאהיד מוערך שהגיעה בחזרה לשכם אחרי שלא הייתה בה זמן רב. כשהמבצע של סעיד וחאלד מקבל תפנית בלתי צפויה וכמעט מתבטל, מתחילות כל הנפשות הפועלות לערוך חשבון נפש על דרכי הפעולה והמחיר הכבד שעליהם לשלם כדי לזכות בחירות מול הכיבוש האכזר.

סרט שגיבוריו הם שני מחבלים מתאבדים שיוצאים לכיוון ישראל כשמטעני נפץ על גופם יכול להפוך מהר מאד למשנה פוליטית חוצבת להבות, ולשכוח את הסיפור האנושי בצד. אבל האני אבו אסעד, במאי ותסריטאי מנוסה, לא נפל למלכודת. התסריט שלו נצמד בכל הכוח אל הרובד הפרטי של הדמויות שלו, ומספר סיפור אישי ואנושי על שני בחורים פרטיים וספציפיים שנולדו בנסיבות מסוימות, מה שהפך אותם (והיה הופך כל אדם אחר, כך לפי הסרט) ללוחמי חופש שמוכנים להקריב את ההווה העגום שלהם למען עתיד טוב יותר לאחרים.

על מידת אמינותו של הסרט, ומידת הקרבה שלחו למציאות, אפשר להתווכח. כדי לכתוב את דמויותיהם של שני המחבלים, גיבורי הסרט, למד אבו אסעד את העתקי החקירות של מחבלים מתאבדים שנכשלו במשימותיהם, וקרא גם את הדו"חות הרשמיים הישראלים. הוא תחקר אנשים שהכירו מחבלים מתאבדים שנהרגו, את חבריהם, משפחותיהם, האמהות שלהם. המסקנה שלו הייתה ש"אין סטריאוטיפ, שום מקרה אינו דומה לשני", כך אמר בראיון ל"גארדיאן". לאור ממצאיו, עיצב אבו אסעד את דמויותיהם של שני הבחורים שלו באופן הכי פחות קלישאתי שאפשר להעלות על הדעת. חלק ניכר מיופיו הגדול של הסרט מבוסס על השמירה על אופיים של סעיד וחאלד. הם מתוארים בצורה מדויקת וחדה, ולכן גורפים אחריהם הזדהות טוטאלית, גם כשהם שוקלים לפוצץ את עצמם כדי להרוג. כתסריטאי, מגיעות לאבו אסעד מחיאות כפיים סוערות על ההישג, גם אם לא מסכימים עם דרך הצגתו את המציאות הטעונה ומוכת הפיצוצים.

גם הבימוי של אבו אסעד ראוי לציון. בסצנה בלתי נשכחת מצטלם חאלד כשהוא אוחז נשק, ומקריא הצהרה אחרונה לפני היציאה לפעולה. המצלמה מתקרבת אל פניו לאט, חושפת דמות אנושית ושבירה, מלאת היסוסים, שפונה לבסוף למצלמה הביתית המכוונת עליו ומזכירה לאמו לקנות מסנני מים בחנות זולה יותר. האנושיות הנשפכת מהתסריט והבימוי הופכים את חווית הצפייה לסיור לימודי כמעט בצד האחר של הסכסוך הפלשתיני-ישראלי.

"גן עדן עכשיו" הוא המועמד הפלשתיני לאוסקר האמריקני וגם אחד המועמדים לפרס האוסקר האירופאי, אבל את האני אבו אסעד מעניין בעיקר הדיון שסרטו יגרור (או לא יגרור) אחריו. ואם בכך הוא תולה את ההצלחה שלו, נדמה לי שאפשר לבשר לו שסרטו נוחל הצלחה מזהרת. לקהל הצופים הפלשתיני והישראלי גם יחד, הוא בוחר לומר – "אני מקווה שהסרט יצליח לגרות ולעורר את המחשבה. אני מרגיש בכנות, שהוא לא סולח ולא מוחל על לקיחת חיים. כולי תקווה שאנשים יראו אותו לפני שיזדרזו להעביר עליו ביקורת. זה כל מה שאני מבקש".