אלבומי פופ טובים הם מצרך נדיר. מוזיקאים רציניים הרי מעדיפים לכסח גיטרות, להרביץ לפסנתר או
לשחק בלפטופ סובייטי משנות החמישים. פופ זה הדבר הזה שעושים ילדי שמנת משועממים שזכו ב"כוכב נולד" או להקות מבחנה שהרכיבו אמרגנים תחמנים, לא?
אז זהו, שבדרך כלל כן. רוב אלבומי הפופ שיצאו בשנים האחרונות מסריחים כמו המיץ של הזבל אחרי חודש בפח. קלי קלרקסונים וקלי אוסבורנים ושירי מיימוניות יש בזיליונים. קיילי מינו, סיזור סיסטרסז וריצ'ארד אקס, לעומת זאת, יש שלושה. הופה, עכשיו כבר ארבעה. אאוט אוף דה אלקטריק בלו, שנייה לפני שהיסטריית השוב-המצאתי-את-עצמי-מחדש של מדונה משתלטת על העולם ורק כמה חודשים אחרי האלבום האחרון של אירייז'ר, סולן הצמד אנדי בל מוציא אלבום סולו פופי מפתיע ומשגע במיוחד.
אני מודה שבקושי רב הכרחתי את עצמי בזמנו (בזמנו, כי האלבום כמובן שרץ בסולסיק הרבה לפני שהגיע למדפי חנויות המוזיקה) להוריד את הדבר הזה של בל. נו מה, העולם זקוק עכשיו לעוד נער פופ זוהר-לשעבר שהגיע לגיל 40, חווה משבר גיל העמידה, והרגיש צורך להמציא את עצמו מחדש? הרי בשביל להתפרע עם סינתפופ יש לו את אירייז'ר, אז למה בדיוק הוא החליט לפזול פתאום הצידה? אם לוקחים בחשבון גם את העובדה שאך בתחילת השנה סיפר בל בתקשורת שהוא נשא HIV, זה נראה לי די שקוף שמדובר בקולקציית בלדות רגישה ומשעממת, כולל דואט מתחייב עם אלטון ג'ון.
רק ש"אלקטריק בלו" הוא בדיוק ההפך מאסופת בלדות רגישות ומשעממות. לא אלבום זקן, איטי וקודר של סוף החיים באיזה הוספיס צ'כי, אלא אלבום סוער, מעודכן וגרובי, באווירת עסקים כרגיל. לא מהפכני, לא אמנותי, וממש לא ממציא את הגלגל מחדש. רק מה כיף גדול. מלא שירים מהסוג שעושה חשק להיות תקליטן, העיקר להכריח אנשים לשמוע אותם.
אורגיה עם קיילי
האלבום נפתח בצורה מופתית. אחרי אינטרו חינני באורך דקה, בל מפציץ בשלושה להיטים מעולים: "Caught in a Spin" ממשיך ישירות מהאינטרו. הוא נפתח בגיטרה ספרדית שובבית והופך לדרמת דיסקו מגניבה. "קרייזי" שבא אחריו הוא הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, והוא די מושלם. תחשבו על קיילי פוגשת את אירייז'ר בחתונה של הפט שופ בויז ויוזמת אורגיה. ולסיום הטרילוגיה הקופצנית - "Love Oneself", הראשון מבין שני דואטים מוצלחים עם קלאודיה ברוקן, סולנית להקת הסינתפופ האייטיזית פרופגנדה.
דווקא הדואט עם ג'ייק שירז מתהילת הסיזור סיסטרז, שיר מספר 5 בשבילכם, מאכזב בסתמיותו, אבל מיד אחריו בל מתניע שוב עם עוד כמה שירים טובים. שימו לב במיוחד ל-"Shaking My Soul", שמצליח לערבב השפעות מ-B-52s באווירת גוספל, ול-"Delicious", הדואט השני (והדלישס כשלעצמו) של בל עם ברוקן. לקראת סופו האלבום נחלש שוב, אבל כמו שכבר הבנתם, יש פה מספיק שירים טובים בשביל שאפילו ערלי לב מוחלטים יתמוגגו מנחת.
על עטיפת האלבום אנדי בל מצולם כשהוא מרוח כולו בצבע כחול, ונראה קצת מפחיד. בתמונות בתוך החוברת יש תקריבים בזו?ם היסטרי על כל מיני איברים שלו. אפשר לראות כל נקבובית, שערה, וריד או קמטוטון בצילומים הללו, כאילו רצה בל לומר: הנה אני, הכי חשוף. ובכל זאת, לא תמצאו בשירי האלבום חשיפות שמאלציות בעומק חצי סנט. בל עסוק מדי בהבלי הדיסקו. תקציר: אני כל כך מאוהב, אתה יפה כמו כוכב, החיים לא איי-איי-איי, רק הדיסקו נחמד אליי, למה באת, למה הלכת, איך בי בגדת, הלב שלי נשבר, אתה אלי לא מחובר, הכל מסביב חרא, והגברת השמנה עוד לא שרה. אבל יהיה בסדר.
רוב העיבודים שומרים על ניחוח אייטיזי ברמה כזו או אחרת, אבל משוכללים לרוח המילניום החדש. חלק מהקטעים מזכירים את אווירת הדיסקו מנאייק המגניבה שהפכה את קיילי מינו לפני כמה שנים מסוסה קטינה לאייקון לוהט. למעט כמובן העובדה שאנדי בל שר ממש פיצוץ בעוד שקיילי בקושי חילצה אוקטבה ורבע מגרונה. ההפקה של צמד הרמיקסרים הניו יורקרים מנהטן קליק לוחצת על כל הכפתורים הנכונים גם בקונסולה, וגם בגופו הגמיש של המאזין המקפץ. אם אתם אוחצ'ות, תיהנו אפילו יותר.
אנדי בל, "Electric Blue" (הד ארצי, Sanctuary)