והמוח רץ

"אנו עוברים עכשיו לפאריס, שם נמצא כתבנו ניצן הורביץ. ניצן", אמר יעקב אילון אל מול דמותו המהנהנת של הורביץ, "מה אתה יכול לספר לנו על הערב הזה?". והמצלמה מתמקדת בראשו המהנהן של כתבנו. שניה. שתי שניות. שלוש שניות. זה בדיוק הזמן בו אתה אמור להסביר לעצמך שההשהיה הזו, ההנהון המתמשך על גבי שלוש שניות, נצח במובנים טלוויזיוני, הוא בדיוק הזמן שלוקח למילותיו של אילון לחצות את האוקיאנוס בסיב אופטי או להבליח מעליו בחלל בשדר לווייני. אבל במקום זה, יוצא שהקדשת את הזמן הזה לעיסוק בבעיות קיומיות, נושאים ברומו של עולם, שלא לומר "אישיוס". כמו למשל, המחשבה שיעקב ומיקי הם זוג טלוויזיוני מצוין, אבל מי היא לעזאזל בת זוגו של יעקב בחיים? פעם, אתה נזכר בעוד דמותו של הורוביץ ממשיכה להנהן מולך בעקביות, יעקב יצא עם יונית לוי. וואלה, היא בדיוק עכשיו בערוץ 2, והופ – קליק בשלט. צנח לו צופה. כזהו הציבור המכונה "הצופים בבית" – שלוש שניות של שקט, שלוש שניות בלי גירוי על המסך, שלוש שניות בלי השגחה - וכבר המחשבה מתחילה לקפץ לה גבוה גבוה בצורה אסוציאטיבית, כמו קוף המדלג לו מעץ לעץ, ומענף לענף. הייתי אומר שההפסקה היזומה הזו גרמה לך לסטות מהעיקר, אם היה, כמובן, "עיקר" בפעולה כמו צפיה בטלוויזיה.

ואת כל זה אני מספר לכם לאור הביקורת שהוטחה, פה ובמקומות אחרים, בתכניתו החדשה של גורי אלפי בטענה שהיא דידקטית מדי, ושהמיקס בין שגעת לרצינות שם לא עובד. ומה הקשר, אתם שואלים. ובכן, ב"ככה לא מתנהגים" אין סיכוי שהמחשבה שלך תתחיל לקפץ ולחפש את ג'יין וצ'יטה בין העצים, ולא רק כי אין שם שלוש שניות של שקט, אלא כי אלפי עושה את זה בשבילך, בדרך כלל יותר טוב, ובטוח יותר מצחיק. אלפי הוא אמן הנונסנס, אלוף הדברים הקטנים והלא חשובים, עילוי בהלך רוח אסוציאטיבי. לכן, כשאיזה חוקרת מסבירה לו על "המאבק במוח בין האמיגלדה העצבנית לקורטקס שהוא קול ההיגיון", ישר הוא מתרגם את זה על המסך לאולפן פופוליטיקה עם "שני הנצים" מתקוטטים ומדקלמים סיסמאות טיפוסיות לשיח הפוליטי הארצישראלי. וכיוון שהעיקר כאן הוא הסטיה מהעיקר, לא אכפת לי אם מדובר בעודף דידקטיות או חוסר התעמקות. או במלים אחרות – לא אכפת לי מאיזה עיקר אלפי סוטה – העיקר שבסוף אתה קרוע על הרצפה.

והשבוע הזה בכלל התחיל (אצלי השבוע נמשך מחמישי עד חמישי. ככה זה כשמפרסמים טור בשישי בבוקר) עם "רצח רבין", או שמא יש לומר נכון "רצח רבין?", לאור שידור הסרט "תיק לא סגור" ותעלומת החור השלישי בחולצה. תיאוריות הקונספירציה אינן דבר חדש, אז מה גרם דווקא השנה לקשת לעסוק בהן בכובד ראש? יש שיגידו – עיתונות חוקרת. אבל הרשו לי לשער שלחיפוש הכן אחר "האמת שנמצאת אי שם", נוסף שיקול נוסף. הבה נביט נכוחה במציאות: הפקה ממלכתית נוסח "שירים שיצחק אהב" היתה גורמת לציבור המכונה "הצופים בבית" להתחיל לדלג עם המחשבה על ענפי העצים ועם האצבעות על השלט. זה אולי עצוב, אבל נכון. לעומת זאת, מה יותר מגרה את המחשבה, מקפיץ אותה ממקומה ומביא אותה למחוזות שטרם ביקרה בהם, מאשר תיאורית קונספירציה?

ולכן, כל שיש לעשות הוא לערפל מספיק את המציאות, ולתת למוח לרוץ לבד. או, וזה בדיוק מה שעשו בקשת. לכן, כשפרופסור היס אומר ש"העיקר אינו שיש שלושה חורים בחולצה, אלא שאין הוכחות לקיומו של קליע שלישי בגופו של רבין", מהסה אותו אשרת קוטלר בזעקה "אבל גם אין הוכחות לאי קיומו של קליע שלישי!". וזאת כדי שחלילה לא נסטה מהעיקר, שכן העיקר במרחב הקונספירטיבי אינו קיומן של עובדות, אלא ההיפך הגמור– אי קיומן. והאמת היא, שכל הדיון הקונספירטיבי הזה הוא כל כולו סטיה מעיקר כה נהיר, עד שאל מול הררי הספקולציות יש לומר אותו בפשטות, כאילו היה כותרת יבשה בעיתון הארץ: היום, לפני עשר שנים, נרצח בישראל ראש ממשלה בידי מתנקש.

"הכנסייה העתיקה ביותר באסיה התגלתה מתחת לכלא מגידו". הרי לכם אייטם שהוא מקרה קלאסי בו ה"מעניין" גובר על ה"חשוב", או לפחות מתמזג איתו. הרי מדובר בכנסיה מימים מכריעים, רגע לפני שהפכה הנצרות לדת המערב. ולכן ניתן, ואף רצוי, לתת למחשבה לדלג גבוה גבוה ולהרהר: מי הם אלו שבנו אותה? ומי היו הנוצרים באותם ימים? האם היו יהודים שהתנצרו? ומי בכלל ישב בארץ באותם ימים? ניתן גם לעסוק בשאלות טכניות מעניינות לא פחות: כיצד נחפרה הכנסייה בלב לבו של כלא שורץ חמאסניקים? ומה יעשו כעת עם הכלא הזה? האם ישאירו אותו על תילו? כך חשבו, למשל, לונדון וקירשנבאום. אבל כל אלו אינם מעניינה של מהדורת החדשות של ערוץ 2. לכן בתום שידור הכתבונת בת הדקה על הגילוי המרעיש, עבר גדי סוקניק מייד, ללא שיהוי של שלוש שניות, לראיין את האיש המתאים ביותר למקרה, שר התיירות אברהם הירשזון, ומייד שאל אותו: האם התגלית החדשה תביא יותר תיירים לישראל, וכמה כסף אנחנו נראה מזה? וזאת, כדי להבהיר לנו היטב מהו העיקר כאן, וכדי שחלילה לא ניתן לאיזו מחשבה סוררת, שלא לומר יצר אינטלקטואלי, לגרום לנו לסטות ממנו.