שאדה, Smooth Operator

אין עוררין על כך שרוברט פאלמר התפרסם בזכות סדרת קליפים באמצע האייטיז, בהם שורה של דוגמניות דקות גזרה זזו באלגנטיות קרירה מאחור, ולא מתאמצות אפילו להראות כאילו הן באמת מנגנות בכלי הנגינה, אותם אחזו כמו שגולדה מאיר היתה אוחזת בוויברטור. בחוסר נוחות מופלגת.

כאשר שאדה הגיחה לראשונה, היא נראתה כאילו ירדה הרגע מהפודיום הקטן עליו עמדה להקת הליווי של רוברט פאלמר. יפהפיה, מסותתת, מלאת שיק, נוצצת וקרה כמו יהלום. "חיי יהלום" היה גם שם אלבום הבכורה שלה, והלהיט העצום הראשון מתוכו כלל את צירוף המילים הזה, וגם את השורה "העיניים שלו הן כמו מלאכים, אבל הלב שלו קר". נשמע קצת כמו שורה אוטו ביוגרפית, למען האמת.

"סמות אופרייטור" הוא שיר שיכול היה להיוולד רק באייטיז. המילים שלו - שמדברות על פלייבוי בינלאומי, אינטרנשיונל ג'יגולו מקצועי (ולחשוב שדי.ג'יי הל לקח מכאן את שם הלייבל שלו), אחד שמזיין בשבע שפות, טס מחוף לחוף, סוגר עסקאות, בוחש ומערבב את המרטיני שלו - חוגגות את העולם שגילה את פוטנציאל הרווח של הגלובליזם, מלטפות בהנאה את השריר הפיננסי של התאגידים שנהנו מהמדיניות של רייגן ותאצ'ר.

עצמו את העיניים לשניה ואתם בתוך הסט של סדרת הטלוויזיה "בלשים בלילה", בוחנים עוד ריב עייף ושנון בין ברוס וויליס לסיביל שפרד, או חמור מכך, על הסט של "רמינגטון סטיל", סדרת הזוועה שחשפה את פירס ברוסנן המוקדם לעולם. שתיהן סדרות שהתקיימו ביקום יאפי יוקרתי.

החיבור הזה בין יאפיות מטורזנת לבין מוזיקת ג'ז לייט, עם ארומה איכותית שאורזת רדידות רעיונית, נולד אמנם באייטיז, אבל מחזיק מעמד, למרבה הצער, עד היום. לא סתם מועדון כמו הזאפה ממוקם באיזור ההיי-טק של רמת החייל ולא סתם עברה תחנת הרדיו 88FM גלגול כ"קול הדרך לעסקים" כשהיא מנגנת סולאים ארוכים של סקסופון. אותו סקסופון עקשן שמנסר כל הזמן מאחורי הקול הבאמת פרוותי של שאדה. אותו כלי הנגינה שחרב עשרות שירים באייטיז, מג'ורג' מייקל ועד הול ואוטס. תזיזו את הפנים היפות של שאדה, ותגלו את ירוסלב יעקובוביץ. תקלפו עוד קצת את התמונה, ולמרבה הזוועה תגלו מאחורי ירוסלב את קני ג'י, האיש ותלתלי הג'ל, ואחת הסיבות שאמריקה לא יכולה לעולם לטעון ליתרון מוסרי על שאר העולם.

קחו שני שירים אחרים מהשכונה של "סמות אופרייטור", רק כדי לקבל פרופורציה. מצד ימין, בתלבושת של נערת בית ספר וחיוך של לוליטה מנוסה-אך-עדיין-תמימה, ונסה פארדי. רוקדת לצלילי מקצב הבוסה נובה והסקסופון שאינם רחוקים יותר מדי מהגרוב של שאדה, ומפתה את "ג'ו לה טקסי", באחד השירים הכי קינקיים שהגיעו מצרפת (והגיעו משם כמה שירים קינקיים, הודות לסרג' גינזבורג).

בצד שמאל, בתלבושת סאדו-מאזו והכשרה מקצועית של דומינטריקס, גרייס ג'ונס, עוד זמרת כהת עור עם עבר של דוגמנות, רוכבת על ההפקה העשירה והמדהימה של טרוור הורן בשיר "Slave To the Rhythm". ג'ז-לאונג' מהחלל החיצון, עם רמיזות אפלות וריח של פופרז. ובין המונית המוכתמת של ונסה לספינת החלל המאיימת של ג'ונס, שימו את "סמות אופרייטור" של שאדה ותקבלו זמרת יפה אך אנמית, שליטפה את הליבידו של שנות השמונים הקפיטליסטיות, ואלה גמלו לה במכירות של 40 מליון תקליטים, עד היום.