צריכה לצאת יותר

יש זמרים שלא צריכים לעשות יותר מדי כדי לצמרר. הם יכולים לשיר את הטקסט הכי נעלה או מושחז, או את הרדוד והדבילי מכולם, ועדיין להסעיר אותך כאילו אין מחר. קחו למשל את מייק פאטון, מרווין גיי ואיאן מקאלך (אקו והבאנימן) – דוגמאות אקראיות לזמרים שבאמת התנסו בכל סוגי הטקסטים (או הגרגורים וההמהומים במקרה של פאטון), וכמעט תמיד קלעו בול. יש את הקלישאה שאומרת, שיש כאלה שירגשו גם אם הם ישירו מתוך ספר הטלפונים של בני ברק, או סתם ידקלמו שורה של מספרים. וזה בדיוק מה שקייט בוש עושה באלבום החדש "Aerial". במרכזו של השיר השני בו, "Pi", היא באמת שרה מספרים כאילו חייה היו תלויים בזה. ועד שלא קראתי את חוברת המילים, נטיתי לחשוב שדמיוני מתעתע בי, כי היא באמת עושה את זה במין כנות שכזו, כאילו המספרים האלה חושפים את פצעי נפשה העמוקים ביותר.

לא קל להיכנס מחדש לעולם של קייט בוש. במיוחד אחרי שעברו 12 שנים מאז אלבומה הקודם, "The Red Shoes", שהיה הפחות מוצלח בתקליטיה. בוש, עפ"י הראיונות החדשים, הסתגרה בבית עם בנה, התעסקה בגידולו, ונשארה מנותקת ומבודדת מהתרחשויות העולם המוזיקלי מסביב. ואתם יודעים, מאז 93' ועד היום קרו איזה דבר או שניים.

בוש מעולם לא השתייכה לאף קבוצה. גם כשזוהתה ארוכות עם משתף הפעולה המוזיקלי פיטר גבריאל, שאילו היא הייתה סקאלי הוא ללא ספק היה מולדר, ועל אף שהתגלתה לעולם ע"י דייב גילמור, איש פינק פלויד, מתחילת הקריירה שלה ועד היום הייתה אחד העופות המוזרים יותר של עולם הפופ, אלא שכל ניסיון להגדיר אותם ימשך על פני מאמר שלם, שלא ניתן לתמצת למילה או שתיים. בוש הייתה אחת הזמרות הפופולריות בבריטניה בשנות השמונים. היו לה כמה להיטי ענק, כמו "Wuthering Heights" הראשוני, "בבושקה" ו-"Army Dreamers" (שזכה גם הוא לחידוש יפהפה, ודווקא באלבום הבכורה של מזי כהן). אבל האם ניתן להחשיב את בוש למיינסטרים? אם כן, היא הפכה לכזאת למרות היותה קייט בוש, ולא בזכות הייחוד והמוזרות שלה. בדומה לאחת הדמויות האקסצנטריות שהגיעו אחריה, ביורק, בוש מעולם לא התאימה לאף מסגרת. היא הופיעה ורקדה בצורה תיאטרלית ומשונה וחיפשה את עצמה מחדש מתקליט לתקליט. קשה לומר ש-"The Dreaming" ההרפתקני והשבטי מ-82' היה חומר מצעדים טיפוסי (והוא אף נכשל מסחרית בזמנו). מצד שני, האזנה חוזרת לאלבומה החמישי, "Hounds Of Love" מ-85', מגלה שההצלחה של אפוסי פופ קסומים כדוגמת "קלאודבאסטינג" ההירואי ואפילו "Running Up That Hill" היא בלתי נתפסת במושגי המצעדים של היום, ושיותר מכך, השירים הללו והאלבום כולו ממש הקדימו את זמנם. מספיק להקשיב להפקה המתוחכמת של שיר הנושא, כדי להבין שזה לא מקרי שלהקת הפוסט-Pאנק המצוינת הפיוצ'רהדז חידשה אותו - זו לא הייתה בדיחה של הפוך-על-הפוך פוסט מודרני, אלא פשוט מקרה של להקה שמבצעת מחווה למוזיקאית מוערכת. הקאוור שלהם הוא סוג של אמירה לקולגות האלטרנטיביות – אפשר להפסיק להתבייש בקייט בוש כאילו הייתה אמא שעושה לנו פדיחות ליד כל החברים.

הקאוור של הפיוצ'רהדז, שיצא באלבומם הראשון לפני שנה, ליבה את ההייפ סביב אלבומה החדש (היה גם קאוור שפלאסיבו עשו ל"Running Up That Hill" שזכה להרבה פחות תהודה). ועל קו הגמר, מול אלבום כפול, ועם רומן עבר בו בוש הייתה הזמרת האהובה עלי בעולם בין גיל 9 ל-12, בתור אחד שלא נולד לעולם שטורי איימוס היא כבר עובדה מוגמרת בו אלא שמע אותה לראשונה בזמן אמת ואמר "מי זאת שכל כך מזכירה את קייט?", אני מרגיש שנורא בא לי לאהוב את התקליט הזה. ואני אומר לכם, זה לא פשוט.

"King Of The Mountain", הסינגל הראשון מהתקליט, הוא שיר מקסים ומרחף, שמתייחס לאלביס פרסלי ולאזרח קיין, ונשמע כאילו נשלף מהסשנים של "The Sensual World" (שכלל את אחד השירים היפים בכל הזמנים, "This Woman's Work", שגם זכה לביצוע מופתי של זמר הניו-סול מקסוול), האלבום הנהדר והלא מספיק מוערך איתו סגרה את האייטיז. השיר נשמע קצת מיושן, כאילו דבר לא השתנה מאז, אבל עדיין נשמע הכי קייט בוש. ב-"Mrs. Bartolozzi", שיא התקליט ובלדת פסנתר קורעת לב על כיבוס בגדים, היא דווקא מזכירה מאוד את ג'וני מיטשל של ימי "בלו". היא שרה בו "אני חושבת שאני רואה אותך עומד בחוץ/ אבל זו רק חולצתך/ תלויה על חוט הכביסה/ מנפנפת בזרועה כשהרוח חולפת". ועל אף יופיו הקיצוני של הקטע, אני תוהה האם הטקסט הזה אינו על בוש עצמה. חלק מהזמן היא נמצאת ב"אריאל" בעוצמה ובשכנוע. אבל חלק מהזמן נדמה לי, שזו מישהי שנראית ונשמעת כמוה, אבל משהו חסר.

ל-"How To Be Invisible", למשל, יש טקסט חזק, שאכן כולל הוראות פיזיות כיצד להפוך לבלתי נראים. סוג של סמליות אפשרית לתקופת היעדרותה מהזרקורים. חבל רק שחסר בו לחן שימריא עם הטקסט, והוא סובל מעיבוד רוק סתמי, מהזן שבאמת טוב שנגמר עם האייטיז. זה אפילו יותר בעייתי בצד השני של "אריאל", שכולו יצירה אחת בת 42 דקות, שמחולקת לתשעה פרקים ומתארת את ההתבוננות מלאת הפליאה שלה בשינויו של יום, מאחר הצוהריים ועד לשחר שלמחרת. ובדיוק כמו שכל יום רגיל עשוי להיות, כך נשמעת היצירה הזו - מוצלחת ומרגשת לפרקים, מתישה, מעצבנת ומשעממת באחרים.
בוש נשענת כאן אפילו פחות על לחנים בעלי זיקה פופית, ומתמקדת ביצירת אווירת הזיה. ב-"Nocturn" למשל, היא מאמצת אנרגיות רוק כועסות על עיבוד אנמי, והתוצאה אנכרוניסטית ומזיעה ממאמץ, אולם בפרק "Sunset" המעולה והג'אזי היא מלטפת כמו אמא ופייה, וב-"Somewhere In Between" הגרוב האלקטרוני אמנם אינו מזהיר, אבל העדינות בו היא שרה ומתארת את חוויותיה מאותו יום מפלחת את הלב.

כמו איך שהעולם רואה את הקריירה שלה, כמו האמנית שהיא, כך גם האלבום החדש של בוש אינו חד משמעי. אני מניח שלפחות באופן אישי, הייתי שמח לשמוע אותה עושה מוזיקה חדשה, שתשמע כמו ההשתקפות שלה בעיניים של הפיוצ'רהדז. מצד שני, אני מעריך אותה על מה שהיא, גם אם כבר לא תשוב להיות הזמרת האהובה עלי בשנת 2005.

קייט בוש, "Aerial" (הליקון, EMI)