נסיבות מותה של חדרנית שגופתה נמצאה טבועה באמבט בסוויטה של מלון מפואר, הן לכאורה הנושא שבו עוסק סרטו החדש של אטום אגויאן, "כשהאמת משקרת". במרכז הסרט - צמד בדרנים מקסימים משנות החמישים, שדרכם נפרדה מאז ששמם נקשר לסקנדל. עיתונאית צעירה, יפה ואמביציוזית שבעצמה כמהה לקצת אבק של כוכבים, מנסה לגלות מה הסיבה לכך.
כמו בשתי יצירותיו הפופולריות הקודמות של אגויאן - "אקזוטיקה" ו"המתיקות שאחרי" - גם כאן מדובר בסיפור שנפרש מול הצופה בדרך פתלתלה שנשענת על מספר מישורי זמן (למעשה, מאז הצלחת "אקזוטיקה", אגויאן לא שינה את המבנה הסיפורי שלו, עניין שמתחיל כבר לעייף ולזייף). הפעם הוא רותם את המבנה הזה כדי ליצור מעשיית פילם נואר עדכנית שמסופרת מתוך שלל נקודות מבט ודוברים.
אגויאן מתעניין בפרטים הקטנים שהופכים את גיבוריו לאומללים אך גם מרתקים, או כפי שמנסח זאת אחד מגבוריו אקזוטיים, במידה כזו שהדמות אמנם טראגית אבל לאו דווקא שברירית. כך למשל, נערה שעברה גילוי עריות ואיבדה בתאונה את יכולתה ללכת ואת חבריה לבית הספר ב"מתיקות שאחרי", ממשיכה לחיות ואפילו מסוגלת למעשה של חסד.
תפקוד הדמויות האקזוטיות, הפעם, נבחן לאור זרקורי ה"שואו ביז", שמתגלים כמערכת כלכלית משומנת שמבוססת על דיכוי וריסון. הסרט משרטט בדיוק רב את הסימביוזה הבעייתית בין היוצר/אמן/כותב לבין מושאו, במקרה הזה הבדרן; כלומר כיצד שיקולי היצירה, הטקסטים וההתנהגות היומיומית תלויים במנגנון שמזרים אליהם כסף ומרוויח עליהם כפליים. מדובר במתקפת מחץ על הדרך שבה הוליווד כופה על הכוכב תדמית שתחבב אותו על הקהל עד שהוא הופך למעין רובוט שמדקלם טקסטים שנכתבו לו גם בחיי היומיום. התדמית הפיקטיבית הזאת מדכאת את זהותו, ולא פעם מובילה לקטסטרופה רגשית. ברמה זו, הסרט מתקשר עם סרטיו הקודמים של אגויאן, שגם הם עוסקים בהשפעת המבט החיצוני על תפקודה ועתידה של קהילה סגורה, משל היתה להקת דגים באקווריום.
הסרט גם מזכיר מאוד את הפילם נואר המלנכולי והלא מוערך מספיק של בילי וויילדר, "פדורה". הסרט המחוספס ההוא פירק את המיתוס של גרטה גארבו לפירורים ולמעשה היה קינת פרידה מהוליווד הישנה. בעידן ה"ניפ/טאק", "פדורה" שעסק בגורלה הטראגי של בתה של כוכבת שהפכה לשיבוט אסתטי של אמה בעזרת ניתוחים פלסטיים, הופך להרבה יותר אקטואלי. באופן דומה, "כשהאמת משקרת" עוסק בדרך שבה הוליווד מכתיבה זהות מינית שתקלע לטעמו של הרוב. אפשר לשכוח כאן מקינה וכבוד, מכיוון שאגויאן הקנדי מגיע מחוץ לתעשייה וסרטיו אינם הוליוודים להפליא. גם אחרי שתי מועמדויות לאוסקר, אגויאן לא ניצל את הזדמנות הפז שניתנה לו, וסיפק סרטים קשים ולא מתחנפים שלא זכו לאותה ההצלחה כלכלית וביקורתית.
השמועות והספקולציות לגבי הדמויות שהשפיעו על עיצוב צמד הבדרנים מצביעות על דין מרטין וג'רי לואיס, מחבורת הראט פאק הזוהרת (שכללה גם את פרנק סינטרה, סמי דיוויס ג'וניור ופיטר לאופורד וששמם נקשר גם למאפיה). יש כאן בעיטה חתרנית ישירה לאיקונת המאצ'ו ההטרוסקסואלי שבנתה הוליווד על השניים ושהאדירה שימוש פרוע באלכוהול, סמים ובילוי אינטינסיבי בחברת נשים מזדמנות. בדרכו הפוסט-מודרנית, הסרט מפרק את המיתוס הזה למרכיביו הפשוטים והמאוד לא זוהרים ואז מחבר אותם מחדש, מוסיף הרבה משלו, ובונה סיפור אחר לגמרי שישרת את מטרותיו של אגויאן.
שוכבת ומשקרת
שמם של הסרט והספר מרמזים על כך בדרכם הממזרית. באנגלית, שמו של הסרט אכן צופן את המילה "שקר", אבל גם מרמז על מקום המצאה של הגופה, ובתרגום סימולטני "היכן האמת שרועה/קבורה", ואפילו מזדיינת. התשובה שניתנת בסרט מובעת בוולגאריות. אגויאן, שכואב את גורל גיבוריו מכה בצופה בסדרה של סצינות מין קרות ונטולות חמדה, ובכך מאשים את הצופה הזה גם בחוסר הסובלנות שלו שהוביל למצב שבו שחקן צריך לטשטש את נטייתו המינית על ידי שימוש בסמים כדי שלא ייחשף ויפוצץ, חלילה, את האשליה שתעצור את המנגנון המשומן שממשיך להכניס כסף. הבדרן, על פי הסרט, הוא כבר לא בן אדם אלא אמצעי, כלי, בורג במכונה.
חבל רק שכל כך מעט מכל זה עובד מעבר לרמת הדיון האינטלקטואלי שהוא מעורר. בניגוד לסרטיו הקודמים של אגויאן, שבהם עיקר העלילה נסוב סביב הגיבורים ולא סביב הסוד שמניע את העלילה, התעלומה הבלשית שמועמסת כאן דורשת פתרון שהולם את המבנה המסובך והמתעתע. הסרט, שכורע תחת עומס רעיוני, עלילה שנפתוליה לא ממש דרמטיים ורצף של דמויות שלא זוכות אפילו לרגע אחד של חסד, נפתר באופן סתמי לחלוטין בדיאלוג ארוך שבו מסופר פתרון העלילה. קשה לשמור על מתח גבוה כשיש שלושה חשודים ברצח, והפתרון מגיע בחזקת משלושה יוצא אחד, מבלי לחשוף את זהותו של הרוצח. כך שבסוף הסרט, הצופים מנומנמים, שלא לאמר - אדישים.