אף אחד לא האמין שהציור אותנטי. אפילו סופי, שיודעת לאבחן באינטואיציה מיידית אם מדובר באורגינל, פסקה בוודאות שפניה המעוותות של האשה מזכירות את א?רטו?, ידי השלד שלה הן חיקוי לא רע של קו?קו?ש??ק?ה, ואילו הדרמטיזציה הסוערת של קווי המתאר היא בהשראת ב??ייקו?ן, אם כי הודתה בהפתעה שהשילוב יוצר מקוריות חדשנית, וכנראה הצייר אינו סתם חקיין חסר הבנה, אלא אמן מוכשר.
כשאמרתי לה שהציור הוא משנת 1919, השיבה שזה לא יכול להיות, אבל אם זה נכון אני יכולה לוותר על התערוכה, כי אחרי תגלית כזו מאיר כבר לא יצטרך לבחון אותי וימנה אותי לאוצרת גם בלי תערוכה.
באותה שעה לא יכלה סופי לנחש שהדברים שאמרה בבדיחות הדעת יתבררו כמדויקים ומופרכים בו?זמנית, אבל אני הרגשתי מייד שהנס קרה לי בלי שאתכונן לו, כמו שאומרת סבתא על הדברים המשמעותיים בחיים, שנופלים לידינו דווקא כשאיננו מתאמצים להשיגם. התופעה מכונה בפיה "כוונה פרדוקסלית", מונח שלמדה מוויקטור פרנקל בספרו האדם מחפש משמעות. את התיאוריה פיתחה בעצמה, לאחר שבנה נגזל ממנה, עוד לפני שקראה את פרנקל. היא נזכרה במה שאמרו חז"ל, על שלושת הדברים החשובים בחיים שבאים לאדם דווקא מתוך היסח הדעת, והבינה שהאקטיביות המיטה עליה אסון, וכי לולא נחפזה למצוא בעל שיעניק לילד את שמו, היתה זוכה לגדלו. מגיל שבע, מאז שעברתי לגור אצלה, היא מטיפה לי לא לפחד מבעיות, אלא להתייצב מולן חזיתית, להביט בהן באומץ ואף להעצים אותן. בכל פעם שהתרגשתי לפני מבחן בבית?הספר, האיצה בי להתרגש עוד יותר, עד שהידיים שלי ישקשקו כמו בלנדר ולא אצליח לכתוב אף אות. כשנלחצתי מהפסיכומטרי, הורתה לי להשתדל לכתוב כאלה שטויות שהם עוד לא קראו, ולקראת ריאיון העבודה במוזיאון השאירה לי הודעה ארוכה במשיבון ובה הנחיות מפורטות איך לגרום לעצמי את המבוכות הכי נוראיות.
הדוגמאות התנ"כיות שסבתא נותנת לביסוס התיאוריה משכנעות יותר מאשר סיפור חייה, אולי משום שבתנ"ך, כמו בספרות ובאמנות, אפשר למצוא הכול, כי הדמיון, כידוע, גמיש מאוד, הרבה יותר מהחיים שמקבעים אותנו בסד של התנסויות וזכרונות.
הכי אני אוהבת את הסיפור על בת פרעה, ששמעתי מפיה עשרות פעמים לפני השינה. לא כפי שהוא בתורה, אלא עם תוספות עסיסיות, שאת רובן המציאה בעצמה. לפי הגרסה של סבתא, בתיה היתה נסיכה יפה ועצובה. היא גדלה עם אב עריץ, אם חלשה וללא אחים ואחיות, וכשבגרה גם ילדים לא היו לה. כשהיתה צעירה עוד ניסתה למצוא לעצמה בעל, לפחות לזמן-מה, כדי שתוכל ללדת, אבל הגברים שרצתה היו ממעמדות נמוכים, משרתים ועבדים, ואילו הנסיכים שביקשו את ידה עוררו בה סלידה ומורא. היא ידעה שהם ישלטו בה.
כשהבינה שלעולם לא תינשא, החליטה לאמץ ילד. המחשבה על התינוק הרך מילאה אותה אושר והיא שלחה משרתים אל כל קצות הממלכה למצוא לה יתום. אך אביה הרשע, שחשש מאסופי נחות שיגדל בארמונו ויהיה בבוא היום יורש העצר, ציווה עליהם לומר לה שאין בנמצא יתומים בממלכתו המשגשגת. בתיה האומללה לא פסקה לחפש תינוק. כל מחשבותיה ומעשיה התמקדו רק בכך. אך השנים חלפו והיא נותרה לבדה, בלי ילד שיאיר את חשכת ימיה. יום אחד, יום רגיל ככל הימים, הצליחו חברותיה המשרתות לשכנע אותה לצאת מן הארמון ולהצטרף אליהן לטיול ביאור. הטיול היה מהנה מאוד, ובתיה שמחה וצחקה ושכחה לרגע את בדידותה. זו היתה הפעם הראשונה אחרי שנים רבות שלא חשבה על חייה המוחמצים. ואז, כשהצליחה לרגע אחד להיחלץ ממחשבותיה המעיקות ולהתעניין בעולם הסובב אותה, נגלתה לעיניה תיבה מוזרה ששטה דומם על פני המים. בימים אחרים היא לא היתה רואה אותה, כי כל מעייניה היו נתונים למזלה הרע, אך באותו היום היא הבחינה בה והושיטה אליה את ידה. ובתוכה, הדור ויפה, שכב לו התינוק שחיפשה כל חייה.
הכוונה הפרדוקסלית של פרנקל אולי נכונה, אך משום-מה בחיים האישיים שלי היא לא ממש עובדת. כל מה שהשגתי לא בא לי בהיסח הדעת אלא במאמץ מכוון ונחוש. המגורים עם סבתא, הלימודים באוניברסיטה, המוזיאון, הנישואים, הגירושים - שום דבר לא נפל לידי כפרי בשל, הכול הצמחתי בזיעת אפי. דווקא במסגרת העבודה אני מקבלת מדי פעם אישוש לנכונות התיאוריה. אני יכולה להשקיע חודשים ארוכים בחיפוש אחר יצירות של אמן מסוים, להפוך את הספריות, לגלוש לילות שלמים באינטרנט, לפשפש באינסוף ארגזים ישנים במרתפי המוזיאונים, ולא למצוא דבר, ופתאום, יום אחד, דווקא כשאחדל לחפש, יתגלה לי באקראי ציור שלו תלוי בשלווה על קיר חשוך באיזה בית-הבראה ישן של ההסתדרות.
גם הרעיון לתערוכה צץ במוחי במקרה. בסוף היום עברתי דרך המרתף כדי לראות איך מתקדמת הרסטורציה בציור של רובין. אלה, שהיא האדם שאני הכי אוהבת במוזיאון חוץ מסופי, עמדה רכונה ליד ציור נוף סוער - שני עצים המצוירים כלהבות במשיכות מכחול עזות - מרוכזת כולה בשרטוט קו דקיק, כמעט בלתי נראה.
"חמי הצליח להשיג ואן גוך לתערוכה של הפוסט-אימפרסיוניסטים?" התקשיתי להסתיר את אכזבתי.
"היה מת", צחקה אלה, "זה לא ואן גוך".
טעויות בזיהוי אינן דבר שאמור לגרום לי עונג, אך הפעם דווקא שמחתי. אני לא מפרגנת לחמי ואן גוך לתערוכה שלו. אומנם בזמן האחרון הוא מואיל בטובו להישיר אלי עיניים, אך בחודשים הראשונים שלי במוזיאון בקושי המהם לעברי, והשתדל לספר את הבדיחות התפלות שלו דווקא בזמן שהעזתי לדבר בישיבות. גם כשיצא לנו מדי פעם לשבת ליד אותו שולחן בקפטריה, בתוך חבורה גדולה ורועשת, היה מצליח לתת לי הרגשה שאני לא נשמעת, לא נראית, בקושי שייכת. הסלידה שלי מחמי התעצמה כשהבחנתי שהוא נהנה להשפיל עובדות צעירות שעדיין אינן בטוחות במעמדן במוזיאון. בעזרת ההומור האכזרי שלו הוא מצליח לרמוס את קורבנותיו וגורם להן לחוש מושפלות, בלי שיוכלו לתבוע את עלבונן. הלוא אין דבר נלעג יותר מאשר להראות שנפגעת ממי שמשכנע אותך ואת סביבתו שהוא בסך הכול צוחק, ואת מתייחסת לעצמך יותר מדי ברצינות אם אינך מסוגלת ליהנות מההומור המשובח שלו. יש לו כשרון מיוחד לזהות את נקודות החולשה בבני-אדם ולנעוץ בהן את שיניו בתמימות מעושה. אחת השיטות החביבות עליו היא הרעפת מחמאות. בדרך זו הוא משיג שני דברים: גם מציג עצמו כאדם נדיב ומפרגן שאי-אפשר לבוא אליו בטענות, וגם מעצים את עליבותך. בהתחלה, כשרק הגעתי למוזיאון, נהג להפליג שבחים על שירה, העוזרת הקודמת של סופי. "בחורה מופלאה", כך אמר, "שדה משחת, זוכרים איך השיגה לנו את התצלום ההוא של סוסקין? היו לה חושים בלשיים, לא פלא שהמוזיאון בירושלים הציע לה את המשרה, חטפו לנו אותה ממש מתחת לאף". דברי ההלל שלו על שירה גרמו לי להרגיש אשמה. לא הבנתי למה אני מקנאה בה, במקום להיות כמו סופי האצילה שחשה מספיק בטוחה כדי לפרגן לאחרים. לקח לי זמן להבין שזו דרכו להשפיל אותי. לו אימצתי את שנאת הגברים של סבתא, הייתי מתעלמת מחמי ואומרת לעצמי בבוז שיש לנו עסק עם זכר טיפוסי שמרגיש מאוים במחיצת נשים מוכשרות ומתמודד עם רגשי הנחיתות שלו בדרכים היחידות שגברים מכירים: השפלה וכוח. האמת היא שגם בלי להיות חסידה נלהבת של תורת המינים של סבתא, רגשי הנחיתות של חמי הם ההסבר ההגיוני היחידי להתנהגותו. גם סופי חושבת כך, אף שאינה שונאת גברים וחיה באושר רב עם בעל ושלושה בנים.
"הוא בחור טוב," היא אומרת לי, "שלא תחשבי שהוא מלא בעצמו, זו רק העמדת פנים. גבר שמנמן וקירח מסתובב ליד צעירה יפה כמוך, אז הוא מתרגש, לא נורא, בסוף הוא יתרגל אלייך".
בבית חיכו לי השיממון ואדי האלכוהול, לכן העדפתי להתבונן בעבודת הרסטורציה של אלה. הסבלנות שלה נוסכת בי שלווה, וצביעות המכחול העדינות בידיה המנוסות מהלכות עלי קסם.
"אני מתפלאת שהמוזיאון מוכן להשקיע בחיקוי של ואן גוך", אמרתי לה, "אומנם חיקוי טוב, אבל לדעתי לא צריך לעשות רסטורציה לחיקויים".
"זה לא חיקוי", אמרה אלה, "התמונה צוירה מאה שנה לפני ואן גוך. אף אחד לא יודע מי הצייר, אולי מת בדמי ימיו, אולי הפסיק לצייר כדי להתפרנס, לכי תדעי. הציור הזה התגלה לפני ארבעים שנה באיטליה, בבית ישן שעמד להריסה. מזל שיש עליו תאריך, והמזל היותר גדול הוא שמי שקנה את הבית מבין באמנות. ההשערה הראשונה שלו היתה שהתאריך המוטבע מאחורי התמונה מזויף, אבל ליתר ביטחון הוא שלח אותה לאקדמיה לאמנות בוונציה. לאחר בדיקה מדוקדקת התברר שהתאריך אותנטי. הציור עורר בזמנו רעש גדול באיטליה, ומבקרי האמנות אפילו הכתירו אותו כוויליאם טרנר החדש, אך בסופו של דבר הוא נשכח במרתפים. חמי החליט לשאול אותו לתערוכה שלו ולהציג אותו כציור שהקדים את האימפרסיוניזם.
האיטלקים הסכימו, מה אכפת להם לשלוח ציור זנוח לטיול קצר בארץ הקודש. ציורים, בניגוד לתיירים, אינם נוטים להתפוצץ בבתי-קפה, מה גם שבתמורה הם מקבלים את הרסטורציה המצוינת שלי".
"הצייר הגאון הזה ודאי מת בתחושת כישלון", אמרתי בצער, "אומנם גם ואן גוך חי בעוני ובעליבות, אבל לפחות לאחר מותו הוא זכה בתהילת עולם".
"יש המון מקרים כאלה", נאנחה אלה, "אני בעצמי נתקלתי בסיפור דומה. אמא שלי מטפלת בזקנה אחת, נורא זקנה, אולי בת מאה, אשה משונה ותמהונית ששבעים וחמש שנה לא יצאה מהבית, עד שלפני שמונה שנים אמא שלי התחילה לעבוד אצלה וגררה אותה בכוח לגינה. בהתחלה הזקנה ממש התנגדה, היא כנראה סובלת מאיזו חרדה מוזרה, לכי תדעי מה עובר עליה. בקיצור, לפני כמה חודשים באתי לאסוף את אמא שלי בסוף יום העבודה, ונאלצתי לעלות לבית של הזקנה כי נגמרה לי הבטריה של הסלולרי. מה אני אגיד לך, הדירה שלה היא המקום האחרון עלי אדמות שאת מצפה למצוא בו יצירת אמנות. דירה נזירית במרכז תל-אביב, עם רהיטים משנת תרפפ"ו, וחוץ מזה כלום, ממש כלום. בלי תמונות, בלי עציצים, בלי מפיות, רק עם ריח דחוס של זקנה. פתאום העיניים שלי נתקלות בציור מוזר שתלוי מעל דלת הכניסה. עמדתי מולו מהופנטת, לא הצלחתי לזוז. אמא שלי רוצה ללכת, ואני משותקת, בקושי נושמת. ואז הזקנה מתגלגלת על כיסא הגלגלים שלה, מביטה יחד איתי בציור ושואלת מה דעתי. אמרתי לה שזו היצירה הכי מרגשת שראיתי מימי. כנראה הגזמתי, אני מודה, אבל אלו המילים שיצאו לי מהפה באותו רגע. שאלתי מי הצייר, והזקנה אמרה בשקט: 'השם שלו לא יגיד לך שום דבר'. התעניינתי איפה אפשר למצוא עוד ציורים שלו, והיא שתקה. כבר חשבתי שנרדמה על כיסא הגלגלים, ואז שמעתי אותה לוחשת, כאילו לעצמה: 'הוא נעלם'."