סרק סרק סרק

ערב יום השנה העשירי לרצח רבין הוקדש בשלושת הערוצים להתייחסות לאדם, למנהיג, לרצח, לאבטחה, לאוסלו, לנוער הנרות, למה שלמדנו או לא למדנו. כל ערוץ הכין תוכנית פעולה שונה בתכלית זו מזו. הפעם, בקושי היו שחזורים, בקושי נגיעה ביגאל עמיר, פחות קונספירציות. האריזה הייתה פחות או יותר רבין נטו. אף לא אחד מהערוצים ניסה לשפוך יותר מדי אור על ההיסטוריה של רבין. האמת? בצדק. דשנו וטחנו עד דק את סיפורו. ביום השנה העשירי היה מקום להתייחדות וזיכרון.

ערוץ 10 עלה ראשון עם תוכנית בשם "צלקת 4.11", שהופקה במיוחד לרגל המאורע הגדול. על הפרק עמד המנחה דן מרגלית – בעזרתם הנדיבה של עמנואל רוזן, רוני קובן ואלון בן-דוד – לדסקס בשלושה נושאים. הסרט הראשון, האופוריה בה היה שרוי השב"כ, על מחדליו והקשר בין ראש הממשלה לחגורת האבטחה בראי ההיסטוריה, הוצג על-ידי בן-דוד. תחקיר מעמיק ערבב בין המאבטח של בן-גוריון, קנדי, רייגן ואפילו תפקיד שמגלם קלינט איסטווד, רק כדי לקבוע כמסקנה שאבדנו את התמימות אחרי הרצח. וואלה. בסרט השני עמנואל רוזן ניצל ילדה תמימה כדי להוציא כותרת, על פיה ישנם בתי-ספר אשר בהם עדיין עוסקים בסוגיית "בעד או נגד רצח רבין". רוזן שלף גימיק עיתונאי זול, שלא הצליח להערים על מרגלית, אבל נשאר לרחף מעל ראשינו. בסרט השלישי מבקר רוני קובן את נוער הנרות שנעלם לטענתו. ככה זה – כשנוער הפרחים מזדקן ונוער הרינגטונים עדיין לא בשל, אזי נוער הנרות אכזב. בסופו של דבר נשארנו עם הפקה מעוררת כבוד. ערוץ 10 היו אמנם היחידים שממש טרחו, אבל נשארו עם קלישאות שהיו אמורות להתפוגג כבר לפני עשור פחות יום. חבל.

ערוץ 1, כמו ערוץ 1, הכין סלט. מצד אחד שידור ישיר של אולפן מיושן בארומה של "פופוליטיקה" ומצד שני כתבות וסרטונים אודות כמעט כל נושא בחיי רבין והמדינה בתקופתו. לכאורה, זה נראה כמו הטיפול האולטימטיבי בנושא, אבל רק לכאורה. מיקס הזוי של אנשי שיחה ונושאים לא הצליח למצות שום נושא שעלה לדיון. בשלב מסוים, המפגש גם לא כיבד את עצמו, בעזרתם הנדיבה של היחצ"ן רני רהב וראש עיריית שדרות אלי מויאל, שגלשו לווליום גבוה מדי בשביל ערב זיכרון. בנוסף, נאלצנו לסבול נערים זבי-חוטם, שצחקקו מאחורי גבם של המשוחחים, בטח על נינט, סקעת, רינגטונים ומה שביניהם. כל כך עצוב, כל כך מקומם.

דווקא ערוץ 2 הגדול שלף מהארכיון סרט תעודה שנעשה זמן קצר יחסית לאחר הרצח, ובו האלמנה לאה רבין, איתן הבר ונועה בן-ארצי מדברים על יצחק. הקונספט היה: "יומן ראש הממשלה – החודש האחרון בחייו". דווקא הסרט הישן הכניס מעט רגישות ביום הטעון הזה. ההתנהגות של רבין כפי שהשתקפה מכמה זוגות עיניים קרובות ובוחנות; איך הוא קשר את העניבה; יחסיו עם קלינטון; התחבבותו על נהגיו; הדקות האחרונות בחייו; הסרט האידיוטי "קרוקודיל דנדי" שנקטע בשל המבזק המיוחד באותו יום ארור – כל אותם דברים אישיים, שכל אחד זוכר אחרת.

למרות זאת, קשה שלא לתהות: מה העילה לשדר סרט המתמקד דווקא בחודש האחרון? האם לא הייתה תועלת גדולה יותר אם האנשים הקרובים היו מדברים על הזיכרון האחרון, אולי המשפט האחרון שהוא אמר? היה צריך להיות סרט על חיי רבין ולאו להתמקד בחודש הזה, בעיקר כי הוא לא ממצה את חייו של האיש ואין בו שום אמירה ברורה האמורה להתגלות דווקא על-פי אותו חודש.

"טוב, אנחנו צריכים לאסוף את עצמנו", אומר מר טלוויזיה חיים יבין, במשפט שחותם את הסרט של ערוץ 2. ואחרי ערב מאכזב שכזה, שלושת הערוצים צריכים לאסוף את עצמם מחדש, כדי שבשנים הבאות יהיה ערב זיכרון אמיתי ולא סרק, סרק, סרק.