הגנן המסור

"...רק באנגליה אנשים דיברו על סצינת 'שו-גייזינג'. ההסבר המדעי לכך, היה שקנינו את כל הפדלים המטופשים האלה לגיטרה שהיו על הרצפה, ועם האור הנתון היינו רוקדים מסביב לפדלים של הגיטרה, בתוהו-ובוהו, מנסים למצוא אותם. זו הסיבה שהיינו מסתכלים כלפי מטה."

מארק גארדנר, מתוך ראיון באטומיקדאסטר, 2001

הציטוט הנ"ל נשלף מפיו של סולן להקת רייד לשעבר, מארק גארדנר, המבהיר סופית (לכל מי שעדיין תוהה) מדוע ואיך נוצר המונח שוגייז-רוק. כמו לכל תופעה או סצינה מוזיקלית תמיד קיימות לפחות שתי גרסאות מרכזיות להיווצרותן - זו הבדיונית, שמקורה בהייפ העיתונאי, שתמיד מעוררת את בלוטות הטעם ומשחררת טונות של מונוסודיום גלוטמט שעושה טעם של עוד, והגרסה השנייה האמיתית, היבשושית והאירונית.

אז מסתבר ש-Slowdive, מיי בלאדי ולנטיין, לופ, קתרין וויל, Pale Saints, ורייד בסך הכל איבדו את דרכם על הבמה בהופעות חיות בין כל הרעש והעשן בחיפוש תמידי ועיוור לחלוטין אחרי הפדל הנכון של האפקטים. אבל כמו תמיד, מישהו שלא יודע לנגן יותר מארבעה אקורדים אבל כותב מצויין, עשה מזה סצינה חצי וירטואלית.

שורשיה המוזיקלים של סצינת השו גייזינג נעוצים בפופ המתקתק ממוסך הגיטרות הרועשות של ג'יזס אנד מרי צ'יין ובשירת הסירנה של קוקוטו טווינז. אולם הלהקה שהגדירה את הצליל של הסצינה בסוף שנות השמונים (הלייטיז?) יותר מכל אחת אחרת היא מיי בלאדי ולנטיין, שהצליחה להפגיש בדיוק באמצע את מפלי הרעש של ג'יזס אנד מרי צ'יין עם האיכויות השמימיות של הקוקטו טווינז.

להקת רייד הוקמה בהשראת מיי בלאדי ולנטיין בעיר האוניברסיטאות אוקספורד על ידי ארבעה טינאייג'רי בריטים יפיופים, רעבים לכיבושים ופוריים מאוד יצירתית.היו שם מארק גארדנר ואנדי בל (לא הזמר של אירייז'ר), סטיב קווירלט (באס) ולורנס קולברט (תופים). שלוש שנים אחרי שהוחתמו בלייבל קריאיישן, הלייבל החשוב של אותה תקופה, כבר קיבלו מה-NME את הכותרת "The Only Band That Matters". זה קרה שניות אחרי שחרור אלבומם השני "Going Blank Again", שהפך את תופעת השוגייז הבריטית למהפכה בקנה מידה גלקטי. רייד הפכואז לאחד מהרכבי הגיטרות החשובים של הניינטיז באנגליה לצד הסטון רוזס, ספיריצ'ואלייזד, בלר ופאלפ, למרות שהצלחה בקנה מידה של האחרונים, היתה תמיד רחוקה מהם.

ב-95', שנה אחת לפני יציאת אלבומם האחרון של רייד – "טרנטולה", אלבומם האחרון והחלש ביותר, תם ונשלם פרק רייד בהיסטוריית הרוק-אנ'-רול. אנדי בל זנח את הגיטרה החשמלית, החל לקחת שיעורי בס והצטרף לאואזיס, ואילו מארק הותיר את כולם מאחור, וברח לארה"ב כדי להיחלץ מטבעת הלחץ והמחנק הכבד.

סופרגראס, REM, בלר (שאלבום הבכורה שלהם היה בעצמו מגזרת השוגייז), אואזיס ואפילו קולדפליי ציינו בעבר כי רייד היו השראה עמוקה ומרכזית ביצירתם. היום, 13 שנה אחרי שיצא רשמית "Going Blank Again", עדיין ניתן לשמוע את השפעת הסאונד הפסיכדלי המרחף של רייד על הרכבים כמו סיגור רוס ו-Heroes Of Switzerland. באגף היוצרים האלקטרוניים נרשמת ללא הפסקה הפריה מבורכת מכיוון השוגייזינג גם על יוצרים צרפתים, גרמנים וקנדיים עכשוויים כמו M83, אולריך שנאוס ודן סניית (לשעבר מניטובה, כיום קאריבו).

אחרי עשר שנים, מארק גארדנר חוזר לקדמת הבמה כשהוא מופיע ברחבי ארה"ב עם ה-BRMC ועם אלבום בכורה צלול ומקורי. הזמן השיל מעליו את השיער הארוך והחלקלק, ועשה טוב ליכולת הכתיבה האוורירית ולשירה המתקתקה שלו. הוא גם השלים עם שדי הדיסטורשן האפלים שרדפו אותו מאז ימי השוגייז, ומציע אלבום מעודן, שלם ובוגר שממחיש עד כמה היה הכוח המניע העיקרי ברייד, ועד כמה הוא מוכשר בטירוף. עדיין.

האלבום נפתח בשיר אוטופי ומדבק, "Snow In Mexico", שיר שמחזיר את כל חיפושי הגיטרה של ג'וני מאר למרכז העניינים, ומוחק את טקסטורת הגיטרות הסכמטית שבה השתמש מארק כמרכיב עיקרי במוזיקה שלו, עשור קודם לכן. מכאן הדרך למסע אישי ותהליך התבגרות מסקרן הנמשך -55 דקות ושוקל הרבה יותר מ-53 מגה בייט והוא זורם וממכר. גארדנר, כמו סופר צללים, חוזר לפתע מהיעלמות ארוכה ותמוהה, וחושף את כישוריו האמיתיים ככותב שירים מבריק, זה שלא קיבל ביטוי ראוי כשכל מה ששמעו אוזניו בגיל 20 היו דיסטורשנים ותופים מטורללים לחלוטין.

תהליך הגמילה הסתיים, ובכתיבת השירים לאלבום הבכורה שלו התנתק גארדנר לחלוטין מעברו השוגייזי, והתחבר לסאונד מינימליסטי הרבה יותר. כזה שמזכיר הפקות כמו של דיימון ונעמי (פליטי גלקסי 500) או הסאנדייז (Sundays). יש המון רפרנסים לסיקסטיז וכמעט שאין ביטים, למעט בשליש הראשון של האלבום, עם חצי אחוז של אלקטרוניקה מינורית, אווירתית וחורפית ב-"Gravity Flow" שמזכיר גם את המגע האפל של איאן בראון. מרבית הלחנים הם סוחפים וחצי עירומים, ונפתחים בגיטרות אקוסטיות מרחפות, צלולות וחודרות, ביניהם שזורים במשיכות רכות כינורות איריים מהורהרים, וסביב קולות נימפות מרחפים שמלווים את קולו המקסים והמבויש (עדיין) של גארדנר.

"These Beautiful Ghosts" הוא אלבום שכולו מקשה אחת ופנינה חד פעמית שהבשילה בדיוק בזמן הנכון. שניים עשר שירים יפים וסנטימנטליים השייכים לעמוד השדרה האמיתי של הלהקה ההיא, ובכוחם לקרב אלינו את החורף עוד קצת ולהרחיק לחלוטין את הקץ. למעריצי רייד בלבד? כנראה שלא.

מארק גארדנר, "These Beautiful Ghosts" (יבוא, UFO)

1987 - לופ, "Heaven's End"
1987 - ספייסמן 3, "The Perfect Prescription"
1988 - מיי בלאדי ולנטיין, "Isn't Anything"
1990 - רייד, "Nowhere"
1991 - סלואודייב, "Just For A Day"
1991 - מיי בלאדי ולנטיין, "Loveless"
1992 - קתרין וויל, "Ferment"
1992 - ספיריטואלייזד, "Lazer Guided Melodies"
1995 - ספיריטואלייזד, "Pure Phase"
2000 - מוהווה 3, "Excuses For Travellers"