קשר סבתא

האלבום השני של הפיירי פרנסס, "Blueberry Boat", יצא שנה שעברה והיה כמעט מושלם: רוק, אלקטרוניקה וקברט התערבבו בקטעים מבולבלים של 9 דקות. כאוס אינטליגנטי הפציר כשהמילים רצו מהפה של אלינור ומתיו פרידברגר בקצב של 160 קמ"ש, על גבי מלודיה שדרשה להשתנות כל שתי דקות.

אסופת הסינגלים המצוינת שיצאה לצמד האחים בתחילת השנה (שעונה לשם "EP", אך בעצם היא באורך של LP), הייתה פצצת פופ לוהטת וקצבית, שהכניסה את הפיירי לבתים של חובבי אינדי שמתים לרקוד ללהיטי MTV, אך מעדיפים את הפוזה המשכילה של הלייבל ראף-טרייד.

באלבום החדש של הפיירי, "Rehearsing My Choir", הם שכחו לשיר (טוב, פה ושם הם נזכרים, אבל זה נדיר). מעריץ שרוף שלהם, השתמש במושג "חרא", ואמר שהוא אוהב בו רק שיר אחד ("The Garfield El"). בחור שמעולם לא אהב אותם (למרות שניסה בלי סוף), טען שזה אחד מהאלבומים הטובים של השנה. מגזין פיצ'פורק, בהתנשאות אופיינית, הגיב בדיסינג קשה ולא פרופורציונאלי.

אסור להשוות את האלבום הזה לקודמים שלהם. מדובר במשהו אחר לגמרי - יצירת אומנות מורכבת או אופרה קברטית המופקת יתר על המידה, פרוייקט שאפתני ויהיר או הצגת בית ספר מתישה. תקראו לזה איך שתרצו, אבל תודו שבחיים לא שמעתם משהו כזה, וכמה שזה מעצבן להגיד "מוזר" על מוזיקה, הפיירי החדש מוזר במלוא מובן המילה - או שתאהבו, או שתזרקו מהחלון ותתנזרו ממוזיקה חדשה לשלושה שבועות.

מדובר באלבום קונספט, בו צירפו צמד האחים את סבתם לתהליך היצירה והפכו אותה לדמות המרכזית בסיפור שמתרחש בשיקגו לאורך המאה ה-20. הסבתא, אולגה סרנטוס, משחקת את עצמה: אישה בת 83, שמספרת על חייה ואהבתה לבעלה המנוח, בעוד שאלינור משתתפת בזיכרונות, ונכנסת בפלשבקים השונים, בהם היא מגלמת את הסבתא בצעירותה.

החוברת המצורפת מציינת כי "טרק 3 ו-4 מתרחשים בשנות ה-40, טרק 5 ו-6 בשנות ה-20 וה-30, טרק 7 בשנות ה-50, טרק 8 בשנות ה-40 המוקדמות, טרק 9 הולך הלוך ושוב, טרק 10 מתרחש בשנות ה-60, הטרק האחרון בשנות ה-90, הטרק השני מלפני כמה שנים והראשון התרחש מתי שהוא הוקלט".

מבחינת המוזיקה, אנחנו חווים כאן עשורים שונים בעזרת פסנתר, גיטרות, אורגנים, וסינתיסייזרים (שדואגים לספק את הצלילים היחידים באלבום הזה שמזוהים עם החומרים הישנים של הפיירי). מעל המקצבים האיטיים יחסית והמלודיות התמימות להפליא, הולבשו כמויות אדירות של ספוקן וורד, שמתבטא בדיאלוגים בין הסבתא לאלינור, וההפקה מלוטשת על גבול האבסורד.

לרגעים זה מתיש ומעייף, ובהחלט קשה לעקוב אחר כל ההתרחשויות. אך כל פעם שהמחשבות מתחילות לנדוד, הן חוזרות להן בעזרת איזה משפט אולטרה-מתחכם, או סתם בעזרת דו שיח חביב בין דורות.

לאלו שעוד לא הקשיבו, זה אלבום שמומלץ להקשיב לו עם אוזניות – המילים חודרות כך עמוק יותר למוח, ויש סיכוי גבוה יותר שתיהנו, לפחות בפעם הראשונה. אלו שיאהבו, בטח לא יאזינו לאלבום מתחילתו עד סופו יותר ממספר פעמים בודד, אלא יחזרו לקטעים בודדים, כשיתחשק להם משהו מיוחד באמת, ואלו שישנאו... אל דאגה. האחים בדיוק סיימו להקליט עוד דיסק חדש (!) והם מבטיחים שהוא שונה לגמרי. נקווה שהם ישירו בו עד שילך להם הגרון.

The Fiery Furnaces
"Rehearsing My Choir"
(יבוא, Rough Trade)