דרך

      חמש מאות גרם, תמונות קצרות לסוף השבוע. מילים של אסף גברון, קוים של רענן אליזוב. סיפור 46

      אסף גברון, רענן אליזוב

      אחרי כמעט שעה של נסיעה, כשעצרה בתחנת הדלק, היא חשבה על זה שאף אחד לא יודע שהיא נסעה, וזה הבהיל אותה. היא לא לקחה טלפון. והאוטו שלה ישן. ההורים שלה נתנו לה אותו כשקנו לעצמם טויוטה חדשה, ואבא שלה אמר לה שלא תסמוך עליו יותר מדי. רק נסיעות קצרות. מה אם הוא יתקע? או אם מישהו יתנגש בה? אם תאבד את דרכה? היא לא מכירה את החלק הזה של הארץ, את הכבישים.
      היא אספה את שיערה בקוקו ושילמה למתדלק בכרטיס אשראי. היא קנתה בקבוק מים בחנות ובדרך לאוטו פתחה אותו ולגמה. זה היה יום חם, ובאוטו הישן לא היה מיזוג אוויר.

      היא הפעילה את הרדיו אבל חברתם של שירים לא מוכרים לא ניחמה אותה. היא העבירה לתכנית דיבורים והקולות הזרים, המרוחקים, המבושמים מעצמם גרמו לה למועקה. היא כיבתה את הרדיו. האורות היו מופעלים, היא ידעה את זה כי האורות של המחוונים פעלו, אבל היא לא היתה בטוחה שהם באמת עבדו, או ששני הפנסים עבדו, או אם הם האירו מספיק. היא התחילה לחשוב שזו היתה טעות.
      היציאה החפוזה מהדירה, בשיא הכעס, אחרי המשפט "אני לא רוצה לשמוע את הדברים האלה יותר, אני הולכת מכאן" – היציאה היתה מלאה אדרנלין, וביטחון עצמי, וחופש. ועם כל קילומטר שעבר, בחושך, לבד, בתוך המכונית הישנה והרועשת, הם הלכו ופגו.

      היא החליטה לקחת טרמפיסט בהזדמנות הראשונה שתהיה לה. מד הדלק הראה שהמיכל מלא, אבל אם הוא טועה? "זה אוטו בן שלושים", אביה אמר לה, "סוס עבודה, אבל גם סוסים מתים בסוף".

      שני חיילים בטרמפיאדה הושיטו אצבעות. היא עצרה בהיסוס.

      הדקות הראשונות לצדם היו מנחמות, אבל אז חזרו החששות לזחול לראשה. ריח הרובים, השמן, המדים, העור הגברי הצעיר, הזכירו לה בתחילה את הריח של אביה שחזר ממילואים, והחזירו את הביטחון. אבל היה בריח הזה, היא הבינה אחרי כמה דקות של דממה, משהו זר. אחד מהם עישן, אולי שניהם, והיא הריחה את זה למרות הרוח שנשבה מהחלון. והשקט שלהם הטריד אותה.

      "האורות היו בסדר?" היא שאלה, והפנתה מבט מהיר ימינה.
      "מה?"
      “האורות. של האוטו. כשעצרתי. שמתם לב אם הם היו בסדר?"
      "בסדר? מה זאת אומרת?"
      "אתם מכירים את הכבישים האלה?"
      "איזה כבישים?"
      "לא יודעת. את האזור הזה. הייתם בו כבר?" היא הבינה שהיא נשמעת להם מוזרה. "כאילו..." הקול שלה דעך. הם לא ענו. השתיקה שלהם הטרידה אותה.
      "אפשר לעשן?" שאל החייל שישב במושב האחורי.

      היא הסתכלה במראה. "אה..." היא חשבה על מה שאיתי אמר לה, בדירה. הוא הרתיח אותה. כמו תמיד. למה הוא עשה את זה? היא רצתה להתרחק ממנו, לא לראות ולשמוע אותו יותר.

      "אפשר או לא?" שאל החייל. היא הפנתה מבט מהיר למראה, והחזירה אותו לכביש. שלט ירוק גדול בישר על צומת קרובה. "כן, בסדר". שייעשן, היא חשבה. שישאיר כאן ריח באוטו. היא שנאה את הריח, וגם איתי שנא. אבל שיהיה ריח. שישאל את עצמו מחר בבוקר, בדרך לעבודה, מה זה הריח הזה. שיידאג. שידמיין. "תעשן".

      היא שמעה את רחש המצית. הריחה את הריח. החלון מאחור נפתח עוד קצת, והרוחו שרקה ביתר כוח. היא קלטה תנועה בזווית העין, החייל לידה הצית. תנועה מהירה הקפיצה אותה. היא החסירה פעימה. מה זה? היד של החייל לידה. מציע סיגריה. היא צחקקה בעצבנות. "תודה. אני לא מעשנת".

      שתיקה. ריח עשן משני כיוונים. זוהר כתום נוצץ פעמיים. שיסריחו את האוטו. עוד שלט ירוק, עוד צומת.

      "אני אוריד אתכם כאן," היא אמרה.
      "לאן את מגיעה?"
      "אני חוזרת. אני עולה כאן על הגשר וחוזרת לכיוון שממנו באתי."
      "מה?"
      היא הסתכלה ימינה וראתה שהחייל מביט בה. היה בעיניו מבט מבולבל, אולי מפוחד?
      "שכחתי משהו... אני מצטערת. אני צריכה לחזור".

      היא הורידה אותם, עלתה על הגשר ואז על הכביש המהיר בכיוון ההפוך. "איזה חצוף", היא אמרה לרוח כשחשבה על איתי. היא הדליקה את הרדיו ופתחה עוד קצת את החלון, שבכל זאת לא יישאר יותר מדי ריח. "סוס עבודה", היא חזרה על המילים של אבא, ונשמה עמוק.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully