דנסינג קווין

בשנים האחרונות פיתחתי תיעוב עז כלפי מדונה. מי שהיתה בעבר נועזת, חתרנית ומגניבה הפכה תוך שנים מעטות לא רק לזמרת משעממת, אלא גם למאמא נודניקית, מוסרנית, כוחנית ומתלהבת מעצמה. אלבומה הקודם של דודה מדונה, "אמריקן לייף" המעפן, היה התמצית של כל מה שמבאס בה. כיוון שגם "מיוזיק" קודמו לא ממש המציא מחדש את מי החמצן, אפשר היה להניח שתכף ייחשפו כל שיערות השיבה שמאחורי האמביציה הבלונדינית, והמסך יירד על אחת הקריירות העשירות והמגוונות בתולדות הפופ, כי למי כבר נשאר כוח (ואפילו לא הזכרנו את הסרטים).

רק זהו, שהאלבום החדש של מדונה ממש מגניב. את הסינגל הראשון מתוכו, "Hung Up", בטוח כבר שמעתם בוקע מכל מכונית חולפת. הסימפול של אבבא יושב בול במקום, ומצליח להיות לא סתם גימיק ודאי, אלא בחזקת הדובדבן שבקצפת - הברקה של ממש שמשדרגת שיר טוב לבומבה מוחצת. מדובר בשיר המוצלח ביותר של מדונה מזה שנים ארוכות. לצדו, גם "Jump" בולט כשוס באלבום החדש, "וידויים על רחבת ריקודים", ויש להניח שיהפוך בעתיד לסינגל חורך מצעדים ורחבות.

הסאונד של "וידויים על רחבת הריקודים", כמו שאפשר להבין מהשם שלו וממסע הפרומו הנרחב, מחזיר את מדונה לרחבת הריקודים. מדונה כמובן אף פעם לא עזבה ממש את הרחבה, אבל המשחקים שלה עם אלקטרוניקה בשנים האחרונות נטו להיות יחסית רכים ומתונים. עכשיו זה דיסקו אול אובר אגיין, וגם הרבה ניחוחות ג'ורג'יו מורודר. אלבום פרחי במובן הטוב של המילה, שמוגש כדי-ג'יי סט ממוקסס באורך שעה.

עם כדור דיסקו ביד אחת, חוט אדום א-לה קבלה ביד השנייה ובגד גוף ורוד מזעזע בסגנון "שעת כושר" על הגוף, התמונות בחוברת של האלבום מתמצתות היטב את משנתו המוזיקלית. הסימפולים והציטוטים שמדונה משלבת באלבום מעידים גם הם בבירור על המגמה החדשה. לצד אבבא שזורות פה דגימות גם מהג'קסון פייב ומ-"I Feel Love" של דונה סאמר, כשעל אווירת הרטרו הזו מנצחת ההפקה הכי מעולה של נער הפלא החדש בשכונה, סטיוארט פרייס.

אחרי כמה שנים שמדונה נכשלה בנסיונותיה לסמן את המפיקים הלוהטים של הרגע, ובמקום להקדים את העולם בשני צעדים החלה להיגרר, הליהוק של סטיוארט פרייס לתפקיד המפיק המוזיקלי מתגלה כיעיל וכמדויק במיוחד (כצפוי, אם יורשה לי להעיר). פרייס, אנגלי צעיר יחסית ומגניב למראה, פרץ לראשונה כחלק מבריגדות הביג-ביט באמצע הניינטיז, הוציא שני אלבומים תחת השם Les Rhytmes Digitales (אותם הפיק תחת הזהות הצרפתית הבדויה ז'ק לה קונט), הוציא שניים נוספים כחלק מלהקת זוט וומן, ובכלל, כוכבו של פרייס זוהר יותר ויותר בשנתיים שלוש האחרונות - הוא הפיק שניים מהשירים היותר מוצלחים באלבום האחרון של ניו אורדר, תרם רמיקס לבריטני ספירס, ביסס את עצמו כמפיק ורמיקסר בכיר בעולם הדאנס והאלקטרו תחת השם Thin White Duke אותו שאל בלי למצמץ מדייוויד בואי ואף זכה במפתיע להצלחה מחודשת של אלבום הסולו השני שלו, Darkdancer (מ-1999), כששיר מתוכו שובץ באיזו פרסומת.

אבל די שקוף שכל זה משחק ילדים לעומת מה שמחכה לו עכשיו, ושבעקבות האלבום הנוכחי של מדונה הוא הולך לקפוץ שלושים צעדים קדימה ולהפוך לפארל "נפטונז" וויליאמס החדש. הקשר עם מדונה נוצר כשפרייס הצטרף כנגן ליווי לסיבוב ההופעות האחרון שלה, וכאן, על כסא המנצח, הוא תפר הפקת דיסקו-אלקטרו-האוס מנצחת. בעזרת תרכובת מעניינת של באסים מנענעים, ביטים שמנמנים, סינתיסייזרים ממזריים וסאונד כללי של מיליון דולר הוא הפך את מדונה מוואנאבי זקנה לצ'יקונה הכי גרובית בשטח. גם מירווה (שהפיק את "אמריקן לייף" ואת "מיוזיק") תרם פה שיר וחצי, ו-Bloodshy & Avant, המפיקים של "טוקסיק" לבריטני בשבילכם, הוסיפו שתי חתיכות (דווקא לא היסטריות). ברור שפרייס הוא נותן הטון העיקרי, והוא גם היחיד שזכה לקרדיט של קו-פרודיוסר (לצד מדונה) על האלבום כולו.

מדונה זה הרי לא רק מוזיקה, זו חבילה. וגם בעסקי החבילות היא קצת קרטעה בשנים האחרונות, עם כל ספרי הילדים והשיק הפטרוני המעצבן. אז עכשיו מדונה משיקה את עצמה מישן לא רק מוזיקלית, אלא גם קונספטואלית, וחוזרת להיות זונת מועדונים שלובשת בגד גוף חושף ישבנים ומתחרמנת עם רקדניה החתיכיים (עם הרקדניות כבר לא). כדי שלא יתפספס חלילה הקונספט של "חזרה לשורשים", היא גם טרחה להשיק את האלבום בהופעת חינם ב"קוקו" הלונדוני, המועדון הראשון בו הופיעה בבריטניה, לפני 22 שנה. בקרוב צפויה הופעה גם במועדון הגייז G.A.Y. בדיוק כמו קיילי, אגב, שאחרי כמה אלבומים "רציניים" כושלים, החזירה את כבודה האבוד בסדרת אלבומי דיסקו-אלקטרו פרחיים, הומואיים ומהממי חושים.

את ההצהרות של מדונה שהיא חוזרת באלבום הזה לשורשים אפשר לקרוא כפשוטן, כצורך שלה לבשר למעריציה הוותיקים שהיא חוזרת להנעים את לילותיהם על רחבות הריקודים כבימי קדם, ומפסיקה לנסות להיות אינטלקטואלית ולהתחנף לאלוהים. ואפשר לקרוא אותן גם כהודאה בכישלון פאזת ה"אמריקן לייף" שלה, אמנותית ובעיקר מסחרית. זו תמיד היתה אחת מנקודות החוזק בקריירה של מדונה – היכולת שלה להודות בטעויות (גם אם רק במובלע), להפיק לקחים, ולדעת מתי לעבור הלאה. ע"ע "Ray of Light" אחרי שנות ה-90 השחונות מבחינתה.

אפרופו אלוהים, יש לאלבום גם נקודה יהודית. בשיר מספר שלוש, "Sorry", מדונה אומרת "סליחה" בכל מיני שפות, כולל בעברית (זה מגיע בדיוק בדקה השלישית לתוך השיר. צריך עוד לעבוד קצת על המבטא). ואילו השיר העשירי בדיסק, "Isaac", מתחיל עם יצחק סינוואני, כנראה איזה חזן קבליסטי, שמסלסל את תפילת "אם ננעלו" בתימנית. פרייס עשה מזה אינטרו הכי חמוד, שקצת מתקלקל כשמדונה מתחילה לשיר עליו. אבל לא נורא, רק בשביל העצבים של כל השלמה בניזרים זה שווה.

גם השיר הסוגר של האלבום לא מבריק, ופה ושם מדונה לא מתאפקת ומשוררת את השטויות הרגילות שלה על כמה קשה להיות מפורסם, ועל כך שמי שלא אוהב אותה מוזמן להתחפף. קצת האחיות פיק מצידה, אבל נו. העיקר שהכל עטוף בכל כך הרבה שכבות של סינתיסייזרים מגניבים וביטים רוטטים, שלפעמים אפילו לא שמים לב. וגם ככה, אחלה אלבום.

מדונה, "Confessions on a Dancefloor" (הד ארצי)