שאראס, מלחמה

אסונות לאומיים מובילים בדרך כלל לשני זרמים תרבותיים מובילים. הראשון, זה שמגיע כתגובת נגד מיידית לאסון, הוא הגל הפטריוטי, ואילו השני, זה שמגיע לאחר חלחול עמוק יותר של הנתונים והסקת מסקנות, הוא זה שבוחן בהתבוננות עצמית את הנסיבות לאסון ומפנה אצבע מאשימה כלפי פנים. המשבר העמוק שעובר על החברה האמריקאית בתקופת כהונתו של הנשיא בוש, יכול כבר להיות מוכתר, לפחות באספקט התרבותי שלו, כ"אסון לאומי" רשמי. אם כוללים בפנים את אסון התאומים ומלחמת השווא בעיראק, מגלים אומה שמפטריוטיות תרבותית כמעט פשיסטית, בטווח העצום שבין סרטים כמו "ספיידרמן" ועד "יורוטריפ", חלה תנועה ערה לכיוון שמאל, שגורמת ליותר ויותר יוצרים לחפש את הסדקים בתוך המרקם העדין של החברה האמריקאית והערכים שעליהם היא מושתת כיום. מי יודע, אולי כמו בתור הזהב של הקולנוע האמריקאי שהגיע בשיאה של מלחמת ויאטנם אנו חוזים כרגע ברנסנס קולנועי נוסף, עם אפוקליפסות, נהגי מוניות וקיני קוקיות, סרטים קשים וחשובים, שיש בהם הרבה יותר מתקציב ענק, אפקטים מרשימים וסאונד עוצמתי. כאילו שש מלחמות כוכבים תמו להם רק על מנת שמישהו יעז שוב לומר דברים שלא נעים לשמוע. גם אם הראיה הזו לא מדויקת לגמרי, היום יש מספיק מהכל לכולם וניתן לראות כי נוצרה קרקע פורייה לשילובים מעניינים בין האסכולות. "שר המלחמה", סרטו החדש והשלישי של אנדרו ניקול הוא בהחלט דוגמה מייצגת, כאשר גם אם הוא אינו יצירת מופת, הוא בהחלט סרט מעניין שיוצר דיון ראוי.

יורי אורלוב (ניקולאס קייג'), היגר עם אחיו ויטאלי (ג'ראד ליטו) ושני הוריהם לארה"ב בתקופה שלהיות יהודי היה יתרון, בייחוד אם רצית קשרים בתוך עסקי הסחר בנשק. לפחות עבורי קייג' דווקא עובר מסך בתור אוקראיני מגויר. תגידו מה שתגידו, אני אוהב את הבחור. העובדה שכיכב בלא מעט סרטי אשפתות, אינה גורעת בעיניי מהעובדה שבסופו של דבר מדובר בשחקן ממש טוב, כשהאדישות המגוחכת שלו מוסיפה מימד לדמות. עשרים וחמש דקות לתוך הסרט, ויורי נמצא כבר עד הברכיים בנבכי המלחמה הקרה, מעביר ספינות ענק מלאות כלי נשק, טנקים, פצצות ומסוקים למרבה במחיר (כולל אויבים מוצהרים של המדינה בה הוא חי), מוכר רובים לעריצים באפריקה ש"מטהרים אתנית" את אומתם אל מול פניו הבלתי משתאות, כשהוא סוגר יופי של קופות.

האמת היא שכלי הנשק בשווי 32 מיליארד הדולר, שנגנבו מאוקראינה לבדה בשנות השמונים ותחילת התשעים, הם רק חלק קטן ממה שנחשב עד היום לשוד הגדול ביותר של המאה העשרים. דמותו של יורי, גם אם היא פיקטיבית, מבוססת על אותם אנשים "אמיצים", שהלכו בעוז למדינות המסוכנות (ומצד שני המסכנות) בעולם, ותוך כדי רווחים פיננסיים אדירים, סיפקו לאנשים שלא מכירים התנהלות פוליטית אחרת, כלים לבצע כמה מהפשעים הכי גדולים נגד האנושות.

ניקול (שביים בעבר את "מה קרה בגטקה" וכתב את התסריט ל"המופע של טרומן"), מסביר שהיה לו מאוד קשה לקבל כסף לפרויקט, מכיוון שהסרט לא מנסה להסתיר את מעורבותם של האמריקאים באי העמדתם לדין של אותם אנשים (במקרה הזה אורלוב), היות ותמיד היה מדובר בפיגורה עשירה, עם שורשים פוליטיים חזקים ואינטרס משותף.

אם מביטים ב"שר המלחמה" כסרט מחאה נטו, כזה שיגרום לך לחשוב על העולם האכזרי והבלתי אפשרי שאנו חיים בו, הרי שהוא סרט סטנדרטי ואף פחות מכך. רוב האירועים הלכאורה מזעזעים שקורים בנאליים למדי, והנקודה העקרונית שהוא מנסה להעביר על מצב האנושות לא מחדשת כלום. מהבחינה הזו הרגשתי זעזוע עמוק יותר בכל סרט נתון של מייקל מור. אלא, וכאן מדובר בחתיכת אלא, שאם מסתכלים עליו בתור סרט עלילתי על סוחר נשק, עם היתרונות והחסרונות שבמקצוע, ועל כל הסיטואציות המוזרות שהוא נאלץ להיכנס אליהן כדי לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר ללא כל התחסדות, הוא חופשי מצליח להחזיק את השעתיים שלו, וזה כלל לא מעט. זיהיתי בו פחות רפרסנים לסרטי מלחמה דווקא, ויותר קריצה ל"שאיפות" של טד דמי המנוח, סיפור על בחור עם כוונות טובות, שהוא ממש מוצלח במה שהוא עושה, ושמשתדל כמה שפחות להתייחס לעובדה שעבודתו אולי מזיקה לסביבה.

למעט דמותו של יורי, כל דמויות המשנה בסרט (הבחורה, האח, הלקוחות, הסוחר היריב והסוכן שרודף אחריו), הן די שבלוניות (למעט, אולי זו של הרודן האפריקאי האכזרי והמקסים בו זמנית), כמעט אולי קלישאה של עצמן, אולם דמותו שלו היא מספיק מורכבת ובלתי צפויה, כדי שהאינטראקציה בינו לבינן תוליד דיאלוגים ומצבים מעניינים. גם הווייס-אובר שמרחף מעל בסגנון "החבר'ה הטובים", ומציף את הסרט בפניני חוכמה ממשנתו של סוחר הנשק הבינלאומי, מרגיש מאוד טבעי (מצחיק לחשוב על ניקולאס קייג' עושה את השטיק הזה מאז "אדפטיישן"). וברמה בסיסית יותר, לסרט יש קצב מהיר ומהנה, כתיבה שנונה ומצחיקה והלוק שלו מעולה. מהפתיחה המושקעת המציגה נקודת מבט של כדור רובה בודד, מייצורו ועד ירייתו לתוך מוחו של ילד אפריקאי, דרך "שיר הלל" יפהפה ל"אבטומט קלשניקובה 1947", הלא הוא הקלצ'ניקוב ועד הצילום המהיר של ילידים אפריקאים מפרקים מטוס תובלה, בסימן תולעים שאוכלות ארנבת בסרטי טבע.

אם אתם אוהבים את השילוב של ניקולאס קייג' וקומדיית אקשן שנראית טוב, עם נגיעה קלה של אמירה חברתית, רוב הסיכויים שתאהבו את "שר המלחמה". אם בא לכם לשמוע על איוולות העולם המערבי ועל האג'נדות החבויות מאחורי האימפריאליזם הפוליארכי, לכו להרצאה של חומסקי.