התאגיד שקרוי התאומות אולסן שווה כמעט מיליארד דולר, השף האגדי, ג'יימס בירד, נהג להכין כריכי בצל קטנטנים ומסעירים, בט מידלר זכתה בשני פרסי גראמי על הפסקול של "חופים", ב"מפעל" של אנדי וורהול נעצו אחד לשני מזרקים מלאים אמפטמינים בישבן ללא הודעה מראש ולב טולסטוי, שחלה בזיבה בצעירותו, היה אשמאי זקן ששכב עם כל איכרה שעברה באחוזתו. ערוץ הביוגרפיה החדש, שעלה לפני זמן קצר בחברת הלוויין, אמנם סובל מחוסר מיקוד, שטחיות מרדדת וחיבה מוגזמת לשערוריות, אבל אין ספק שמדובר במקור הגדול היעיל והחדש ביותר בטלוויזיה בישראל לאיסוף אנקדוטות מעוררות שיחה.
הערוץ, שיובא אלינו במיוחד מאמריקה, נמצא בבעלותו החלקית של תאגיד העל דיסני, שרשום גם בין בעליהם של ערוץ !E וערוץ ההיסטוריה. עובדה זו מסבירה ללא ספק מדוע ערוץ הביוגרפיה מתנהל כצאצא שנוצר מזיווג משעשע בין הערוץ, שהפך את הדיווח על תרבות פופולרית וטראשית לאמנות טהורה לבין ערוץ "עיון", שחותר בכל מחיר (אך בהחלט לא עומד בדרישות) לקבלת חותמת של מהימנות מחקרית. בהתאם להכלאה ביזארית זו, מזגזג לו ערוץ הביוגרפיה בין רצועות כמו "פגישה עם הקליברים" (אנשי עסקים מצליחים), ל"שואו ביז" (כוכבי הוליווד הלוהטים) ול"ניחוח אישה" (שם מעט גס לרצועת הנשים הידועות). הפרומואים מבטיחים כי בקרוב גם תצטרף רצועת "הבלונדינים" כל האמת על הקשר בין צבע שיער להצלחה בחיים.
האמת שגם כיום, בעידן בו עבודת מחקר בסגנון "מבתולה פתיינית לפרה פולשנית: מסעה של בריטני ספירס כאייקון פמיניסטי" תתקבל באקדמיה ללא הינד עפעף, עדיין יש משהו מרענן בגישה הכה פלורליסטית של ערוץ הביוגרפיה לכוכביו המסוקרים. מג'יין אוסטן לפריס הילטון, מג'קסון פולוק לג'ק בלאק, מג'יימס ג'ויס לסטיבן שפילברג ומהבי ג'יז הישר לפיקאסו סדר היום של ערוץ ביוגרפיה לא בוחל באף אחד. פה בדיוק טמונה גדולתו של הערוץ, אך פה גם מצוי חסרונו העצום. עם כל הרצון הטוב והשאיפה ליחסיות תרבותית, תרומתו של שף חתיך שעושה אחלה לביבות בטטה שונה בהכרח מצייר ששינה את מהלכה של האמנות המודרנית. למרות הבדלים מהותיים שכאלו, ערוץ הביוגרפיה, שבחר במכוון להציג עושר תרבותי עצום ומגוון, מעניק בדיוק את אותו טיפול ויזואלי ותוכני לכל אישיות שחולפת על המרקע. התוצאה דמוקרטית, כיפית ולעיתים מעט מרגשת, אך כל קשר לידע, לעומק ולרוחב יריעה היסטורי נותר רופף לחלוטין.
אז כמה שורות עשה טולסטוי?
אחד מהפרומואים של הערוץ מבטיח כי "כל דמיון לאנשים שחשבתם אתם מכירים, חיים או מתים, אינו מקרי". למרבה האירוניה, צפייה בשידורי הערוץ מדגימה בדיוק את ההיפך. כל סיפור, וכמעט לא חשוב מי גיבורו ומתי ואיפה התרחש, משועבד מייד לתבנית הקבועה של המכונה המופלאה של ערוץ הביוגרפיה. חייו של מושא הסרט (יהא זה גבר או אישה, הומו או סטרייט, כלב או שימפנזה) יוצגו באופן ליניארי באמצעות ראיונות, תמונות סטילס וקטעי וידאו. ברקע, בליווייה של מוזיקה מרגשת, יספרו על קורותיו "בני משפחה", "חברים קרובים", "עוזרים אישיים" והאהובים ביותר - ה"מקורבים", הגדרה כוללנית האוספת תחתיה כל איש החל בדודנית מדרגה שלישית של כוכב הסרט ועד היצאנית העבשה איתה שכב לפני שנה. סך הראיונות מציירים לרוב סיפורים חד ממדים ומלודרמטיים, שינועו תמיד בשני מסלולים אפשריים: מכישלון להצלחה או מהצלחה לכישלון, אלו כמובן מוגדרים תמיד ביחס ישיר לתחנות היסוד המערביות: כסף, קריירה מצליחה, אהבה מונוגמית ומשפחה מתפקדת.
הערוץ, בדומה לאחיו ברוח, ערוך באופן מהוקצע, מלוטש ומעניין למדי, אך בדיוק כמוהם מכיל בעיקר מסעות תדמית פשטניים ("לורה בוש אוהבת לעמוד לצד בעלה") ומסמן כל אדם באמצעות תוכנה עיקרית אחת (איוול קניבל "אמיץ" ובט מידלר "סוחפת"). תפיסה היסטורית רחבה, שתקשור את מושא הביוגרפיה לתקופה, לסביבה ולחברה בה הוא חי או תתייחס להשלכות הכלכליות והתרבותיות של יצירתו ופעולותיו, אינה ממש עומדת בראש מעייניו. גם אם התפשטותה של רשת וולמארט גרמה לסגירתם של אלפי עסקים ברחבי ארצות הברית, יתמקד הסרט רק בחייו של בעליה, סם וולטון. גם אם אנדי וורהול היה אחד מאבות הפופ-ארט ומובילי אמנות ה"רדי מייד", מה שמעניין באמת את יוצרי ה"ביוגרפיה" שלו הוא כמה שורות קוק האמן הסניף בערב אחד. במילותיו של הערוץ עצמו: "תשכחו ממדונה, תשכחו מאלביס פרסלי, טולסטוי היה באמת מפורסם".