נצטרך לעצור כאן

מי שהיה מתחיל לצפות ב"בטיפול" לפני שבועיים, קצת אחרי שהבאזז הגיע לשיאו, היה סבור לתומו, ובצדק, שהסיבה היחידה לקיומה היא דמותו הכריזמטית, רבת הפעלים והמוכרת מדי מאיפשהו של אסי דיין. אבל מי שכמוני שמר לה נאמנות כפייתית לאורך כל העונה, לא יכול היה שלא לשקול מחדש את האופציה להיות או לא להיות.

שלושה חודשים כמעט עברו עלי על פי לוח הזמנים הצפוף של ראובן, חצי שעה יומית שסיפקה למבנה הנפש העדין שלי את כל היציבות לה נזקקתי. היום שלי התנהל על פי מועדי עוצר הבית, עניינים חשובים נדחו לאחרי הטיפול. רק בימי חמישי נתתי לעצמי הפוגה. אחרי הכל – להיות לבד בחדר עם אסי וגילה לא בדיוק היטיב עם שקיות העיניים שלי. אבל בשאר השבוע, הוא היה שם בשבילי. נכון ששילמתי לו, אבל באמת ובתמים האמנתי שהוא מתעניין בפוסט טראומות המודחקות שלי. באמת ובתמים האמנתי שעניין אותו איך זה לזרוק פצצה של טונה בלב אוכלוסייה אזרחית, על מה אנחנו עוד מסכימים, ומה היה הדבר האחרון שחשבתי לפני שהתנגשתי בעץ.

מסתבר שהפסיכולוג ששיחק אותה ספינה יציבה, שכבר עגנה על חוף המבטחים בספריה שלו, היה בעצם כל הזמן פיראט עם חשק לממש רק עוד שוד רגשי אחד ודי, ושבעצם כל מה שעניין אותו היתה נעמה, השרלילה התל אביבית שמשחקת אותה נידי. בקיצור, גבר במשבר גיל העמידה. בשביל הרומן הלעוס בין אסי דיין לאיילת זורר עשיתי הפלה על הספה, רוקנתי לו את הכדורים ועשיתי את סידר? איזה שעמום. בשביל לעשות סדרה על אסי דיין או עם אסי דיין (אף פעם לא הבנתי את ההבדל), יוצר הסדרה חגי לוי לא היה חייב להשתפך בכל ריאיון על המשברים האישיים שחווה עד שגילה את הפורמט האקספרימנטלי והמנצח של הסדרה. אפשר היה סתם להזמין את דיין ליום צילומים.

איך יכולתי להיות כל כך טפשה, הרי ראיתי את הסימנים שזה עומד להגיע. קודם כל הוא היה שם כל יום, הראובן הזה. אמנם כדמות משנית לפציינט, אבל בכל זאת גם לו היו בעיות. אולי אם הייתי קצת פחות עסוקה בבעיות שלי, הייתי שמה לב שהוא כבר מזמן לא מקשיב לפטפוטי הפציינטים ורק חולם על נעמה. בדרך, הוא גם דאג לנפנף אותם אחד אחד. ידין היה הראשון שהתפגר. תאונת מטוס, טבעי. אחר כך אבא של אורנה נדרס, אבא של נעמה לקה בהתקף לב. גם הלוקיישן כבר לא היה כל כך סטרילי – הוא עבר לישון על ספת הטיפולים, ההורים של כולם קפצו כל הזמן לביקור, אשתו סגרה איתו שם את החשבונות, וגם הילדים שלו שרצו שם כאילו אין להם שיעורי בית למחר. אחרי שגם הבת שלו עברה תאונה (ותוך רבע שעה מצאה כוחות נפש להסביר לאבא שלה איך לא לפתוח לנעמה את החזיה), כל מה שהיה חסר בשביל הטלנובלה המופרכת הזאת זה שגם ראובן יעבור איזו תאונה, עדיף כזו שתשאיר אותו צמח לכל החיים (התקף חרדה זה לא נחשב, למי אין כזה).

כנראה שהייתי נאיבית. אבל לוי, עיניים גדולות שכמותו, לא הסתפק בסדרה עם דיאלוגים אינטליגנטים שמצליחה לגעת בכל מי שמשקיע בה חצי שעה ביום. לא, הוא רצה גם עלילה. אז הוא וראובן הוליכו את כולנו שולל. הפציינטים זרקו עליו 400 שקל לפגישה בשביל שיהיה שם בשבילם, אבל הוא בסך הכל השליך עליהם את בעיות הנישואים שלו. הם רק היו סטטיסטים בפרשיית אהבה סטנדרטית של גבר במשבר. למות ממך, לוי. הנה אוטוסוגסטיה חדשה שכדאי לשנן לפני השינה: "לעולם לא אלך עוד לפסיכולוג". אני כבר שומעת את הציוצים על עונה שניה, אבל ייקח עוד הרבה זמן עד שהאמון המרוסק שלי בעולם הפסיכולוגיה ישתקם. התחום הזה עוד לא בשל לפציינטית כמוני.