מהלכים של באך וגרוב של שיק

פעם בשנות השמונים, שלא לומר בשנות השבעים, מי היה מאמין שדיסקו יוכל להיחשב "אלטרנטיבי" (רק המילה הזאת, "אלטרנטיבי", כל כך ערטילאית וסובייקטיבית, ועדיין). אני לא מדבר כמובן על הסינגל החדש של מדונה, אלא על האלבום החדש של קלי פולאר, שיכול לזכות בכותרת המגה-פלצנית (אך מדויקת, מה לעשות), פוסט-דיסקו. האמת היא שגם לדיסקו הייתה מחתרת, כזו שחשבה אז שהוא מתמסחר יותר מידי, משתעבד לצרכים פופוליסטיים ומתנתק ממקורות הגרוב השחורים שלו. חפשו למשל את האוסף "The Best Of Disco Strut", שמתעד כמה רגעים מאותה תקופה בה חובר הדיסקו מחדש לחספוס של הFאנק.

שניים מהאחראים הראשיים להמצאתו המעודכנת והמחודשת של הדיסקו, הפעם כסמן איכות, הם הצמד Metro Area. תוך קריצה לסצינת הPאנק-Fאנק הגועשת בראשות DFA, הם הקימו את חברת התקליטים הקטנה, Environ, שנתנה גג להשפעות עמוקות של שיקגו-האוס ודטרויט-טכנו ולאהבה שלהם לאיטלו-דיסקו אייטיזי מסונתז. הם שיחררו שם חומרים משותפים וסולואים של חצי הצמד מורגן גייטס, החתימו את דניאל וונג, הוציאו את "Unclassics", אסופת קטעי דיסקו ואיטלו-דיסקו מגניבים וישנים שהעולם שכח. אולם אחד הדברים שתמיד הבדילו את הלייבל מהמתחרים (לא שיש יותר מדי כאלה) היו עיבודי המיתר הסוחפים בכמה מהסינגלים ששחררו, להם אחראי אחד, קלי פולאר.

יציאתו של פולאר מעמדת הסייד-קיק ומעברו לעמדת אמן מוביל של הלייבל, היא כנראה הדבר הכי מקורי ומעניין מוזיקלית שקרה למטרו אריאה. בראיון למגזין סטיילוס, סיפר פולאר שהילדות שלו הורכבה מחינוך למוזיקה קלאסית ואהבה לקראפטוורק, סליק ריק וטוקינג הדז. הוא מדבר שם על ההתרשמות שהוא נתקל בה בין מוזיקאי גרוב ממהלכים בסיסיים של מוזיקאים קלאסיים ועל מוזיקאים קלאסיים, שמצליחים להיות אשפים בהכל, אך כושלים כשהם מנסים לסגל לעצמם קצת גרוב נון-שלאנטי. פולאר מחבר בקלילות בין שניהם - הוא משלב בין עיבודי כלי מיתר צנועים וחכמים, שרחוקים מלהטיל את כל כובד משקל החינוך הקלאסי שלו על השירים, לבין שירי פופ-סול מלנכוליים, שפורשים את מצעי הFאנק המסונתז שלהם ללא טיפת מאמץ. בעבודת הפקה משותפת עם גייסט, הוא בורא את הדיסקו מחדש כיצור לא מלוקק, משאיר את המיניות והנשמה וזורק לכל הרוחות את הנצנצים.

"Tyurangalia" למשל, בנוי על מהלך מקלדות ושירה בבתים, שיכלו לשרת גם בקלות קטע ניו ווייב אייטיזי אותנטי, ובו זמנית הוא מחבר לו הרמוניית אר-אנ'-בי, שרחוקה מספיק מלהרוס את האווירה האפלולית, אבל מקרבת אותה יותר לשיר פיתוי חם וכובש. "Vocalize (From Here To Polarity)" הוא אורגיה בין שירה ג'אזית עדינה, מקלדות ניו ווייב (שוב) וגרוב שמזכיר בתחילתו את "Drop It Like Its Hot" של סנופ ואת ג'ורג'יו מורודר בסופו. "מתבייש בעצמי" היפה הוא הוורסיה הניו יורקית לעבודת הקולות של קטעי ברוקן-ביט בריטים בסגנון DKD.

הביקורות משוות את פולאר מיידית לארתור ראסל המנוח, מוזיקאי שחיבר בעבר בין נגינת הצ'לו הקלאסית שלו לדיסקו, אוואנגרד ופוסט-פאנק. יש דמיון רב בין השניים, ועם זאת פולאר טען באותו ראיון שהוא נחשף לראסל רק מאוחר יותר, ואני מאמין לו. הוא והיצירה שלו עומדים לחלוטין בפני עצמם - חכו שתגיעו ל"My Beauty In The Moon", חיבור מרגש בין האסושיאייטס של האייטיז לגרוב פוסט-דיסקו. אלבום הסולו והראשון של קלי פולאר, יחד עם אלו של סנט אטיין וליידיטרון, הוא אחד פשוט מאלבומי הפופ הנפלאים של השנה.

קלי פולאר, "Love Songs Of The Hanging Gardens" (יבוא, Environ)

גם ריצ'רד דייוויס הבריטי הוא יצור דאנסי מעניין. דייוויס הוא הוכחה נוספת לכך שההאוס כבר מזמן אינו שייך רק למועדונים. לשמוע את המוזיקה שלו בבית זו חוויה אינטימית למרות האלמנט הריקודי, ולשמוע אותה במועדון עשויה להיות חווייה לא קלה, בעיקר אם במקרה נשבר לכם הלב באותו לילה.

דייוויס וההאוס האישי שלו עוד יגרמו לך להרגיש כמו הבן אדם הכי בודד בעולם. מאחר ובתקליטו החדש והשני, "Details", אין רצועות שאינן מבוססות על ביט האוס רקיד (חוץ מאחת), הסאבטקסט של דייוויס גורס שאין מניעה מלרקוד ולבכות בו זמנית. בשיאו של ערב, אם מטרתו תושג, תגיעו לקרחנת דמעות.

אחרי ששיתף פעולה עם איש אלקטרוניקת השוגייזרים המופלא, אולריך שנאוס, והציא כבר אלבום אחד לפני שלוש שנים, הוא שחרר לא מזמן את אלבומו השני בלייבל האלקטרוניקה הגרמני והממזרי, קיטי-יו, והוא ממשיך לייצר דברים יפים. רוב השירים מתעסקים בפרידות ובלב מעורער, ומושרים ע"י דייוויס, המפיק והזמר, בטון חרישי ונוגה. השירה והכתיבה שלו מזכירים מייד את אלה של אביר המיקרו-האוס, מתיו דיר, עם כמה הבדלים - דייוויס יושב על בסיס מקצבים מינימליסטים כמו דיר, אבל לעומתו הוא נוטה להרחיב אותם למצעי קלידים סמיכים ואפיים, עד שבסוף השיר המינימליזם הקטן הופך לפומפוזי והירואי. הבדל חשוב נוסף הוא שדיר יודע גם לצמצם בכמות הקטעים שלו באלבום, מיקרו כבר אמרנו, ולהגיש את המיטב שבמיטב. דייוויס נופל במשימה הזאת. האלבום החדש שלו עמוס בקטעים ארוכים ודומים מדי אחד לשני, והעסק הופך למתיש ככל שמתקדם התקליט, במיוחד לאור ההפקות והכתיבה, שעם כל הכוונה הנוגעת ללב, מתגלות לא פעם כשבלוניות. היתרון שלו הוא בנחיתה אקראית על הקטעים, במקום האזנה רציפה, שעשויה לשעמם בקלות. למשל בקטע הסיום עם המנטרה העצובה "שום דבר שתאמר/י לא יקרב אותי", ב"קומון סנס" בו הוא נשמע כמו דייוויד בירן על האוס (למרות שגם את זה כבר שמענו, כשבירן שר עם אקספרס 2), או בשיר הנושא המעולה, בו הוא פשוט שר וכותב כמו תומאס דולבי, ומעורר געגועים לאחד האלקטרונאים הכי שבורי לב בהיסטוריה.

ריצ'רד דייוויס, "Details" (יבוא, Kitty Yo)