ווי דונט ניד נו אדיוקיישן

מעשה בשני חברים שלילותיהם צופנים סוד. בחסות החשיכה הם פולשים לבית של משפחה אמידה, הופכים אותו לבלי הכר, ויוצאים משם בלי לקחת דבר (או לפחות משתדלים לעמוד בפיתוי). המסר היחיד שהם משאירים מאוחריהם הוא פתק עם המילים "ימי השפע שלכם תמו. המחנכים". ואז היא מגיעה, הבחורה כמובן, וכל העניינים מסתבכים.

המשפט הראשון שעולה במהלך הצפיה בסרט "המחנכים" הוא "איזה פספוס". סצינת הפתיחה של הסרט מיטיבה להציג בהומור שחור את פניקת הטרור של המשפחה שמגלה את ביתה מבולגן לגמרי, חפציהם ומטלטליהם מפוזרים ללא סדר או היגיון כאילו רוהט מחדש על ידי רגע ופיסטוק שהצטרפו לקבוצה אנרכיסטית (להזכירכם מילות השיר "אוגר בסלון, פסנתר בחצר,שירים בכיור ותווים במקרר"). מהפתיחה נדמה כי מובטחת לנו קומדיה אנרכיסטית טעונה פוליטית, שתדבר אל קהלים רבים – מהחבר'ה שרק באו ליהנות ועד המשוכנעים שקצו בקפיטליזם, סוג של "מועדון קרב" דל תקציב. אמצעי ההפקה הדלים בולטים וישכנעו את ציבור הקולנוענים שכבר החל להבין את האפשרויות הטמונות בהפקות וידאו בעלות נמוכה עם אמירה אישית. אולם רגעי הפתיחה המבטיחים לא מקיימים סיפור טוב, חזק ומפתיע.

הסרט זונח את הקו הסיפורי הרענן והשובב שלו ומעדיף להתכוונן אל אזור שמרני יותר של מעשיית מתח דידקטית שכמותה נעשו לא מעט. המשך המעשה בקיצור (ספוילרים לפניך!): אחד מהשניים יוצא עם בחורה נאה שחייבת סכום עתק לאיזה מנהל עשיר. תאוות הנקם מתערבבת עם האידיאולוגיה ואז מתחילות צרות. כמתבקש, הבחורה שוכחת את הסלולרי שלה בזירת המעשה, וכשהם שבים לחפשו, בעל הבית מגיע גם הוא, כצפוי. השלושה חוטפים אותו לאיזה צימר בחבל טירול ומתלבטים מה יעלה בגורלו.

הסרט אכן נוקט עמדה פוליטית חברתית ולטענתו סוף כל מהפכן להתברגן - לא אמירה שלא הושמעה קודם לכן. זו לא רק דמותו של הגבר העשיר שבעברו היה חובב גראס וממנהיגי מרד הסטודנטים של 1968 שאחר כך התברגן ולמד ליהנות מהאפשרויות שמעניק לו ארנקו וחשבון הבנק שלו. הדלות הרעיונית של הסיפור טמונה גם בדרך בה הוא מתאר כיצד השלישיה מתחילה להתפנן בחופשתה ולהתרגל לאפשרויות הטמונות בארוחות מלכים הממומנות על ידי ארנקו של העשיר.

לא במקרה מעלה הסרט לא פעם את שמה של קבוצת הטרור הגרמנית באדר מיינהוף, שהוקמה בשנת 1968 בעקבות מהומות הסטודנטים, כמחאה על מלחמת וייטנאם ומדיניות היד הקשה של משטרת גרמניה - פעולתם הראשונה היתה שרפת בתי כל בו גרמניים שייצגו עבורם את עולם השפע והעושר של הבורגנות. הסרט מנסה להציג את כל הצדדים ולחזות את עתידה הידוע מראש של המהפכנות. המחאה המרקסיסטית הצודקת העומדת מעל הרגש מובעת בעיקר על ידי צמד הבחורים וזו המופעלת על ידי אינטרסים פרטיים (ומעט ילדותיים) מיוצגת על ידי הבחורה בה שניהם מאוהבים. הסרט במחציתו השניה והארוכה אכן נופל למונולוגים ארוכים ודידקטיים בהם כל צד שוטח את טענותיו וזה מעניין כמעט כמו שזה נקרא. מצד שני, לסרט קוראים "המחנכים", אז ברור שנאומים דידקטיים יהיו חלק מהעניין.

האידיאולוגיה שמניעה את המחנכים היא סילוף התיאוריות של מרקס וטרוצקי שאכן קבעו שהרוב נשלט על ידי המיעוט שמחזיק בעמדות הכוח, אך התנגדו לפעולות טרור וגרילה. אם בקבוצה כזו עסקינן אז הרי שסרטים כמו "הסינית" של גודאר, "פאטי הרסט" של פול שריידר, "ססיל בי דימנטד" של ג'ון ווטרס וכמובן "מועדון קרב" של דיויד פינצ'ר עסקו באותם הנושאים, הציגו אותם כל אחד בדרכו המאוד מקורית ובעיקר אחזו בדעות חתרניות יותר, ולא רק ביכו את מצב דמויותיהם הנהנתניות. אפילו סיומו האופטימי של הסרט מותיר את גיבוריו במערומיהם. פשוטו כמשמעו.