זרעים של גראס-טיק

את צילומי הפתיחה של הסדרה "העשב של השכן" (שעלתה אמש ביס פלוס), המגלים רחובות משורטטים, גינות מוריקות ובתים נאים, מלווה השיר הבא (בתרגום חופשי ביותר): "האנשים הלכו לאוניברסיטה/ והכניסו אותם לקופסה/ והם יצאו אותו דבר/ הם כולם נדושים וזהים/ וכולם נראים בדיוק אותו דבר". פיסת שירה לא מחוכמת שעליה אפילו שלומי סרנגה לא יחתום גם בעיפרון. כמו השיר, כך גם הסדרה. משעשעת למחצה עם עוקץ קהה בצידה, אך משוללת כמעט לחלוטין כל מידה של תחכום, עידון או שנינות.

"העשב של השכן" עוררה עניין רב עם עלייתה באוגוסט בארצות הברית. הרעש היה צפוי ביותר עם הנחת המבט הראשון על הפוסטר של הסדרה, המציג את כל שחקניה ארוזים בשקית ניילון קטנה, המשמשת בדרך כלל לאריזת גראס. ננסי בוטווין (מרי לואיז פארקר המהממת) היא עקרת בית ואם לשניים, המתאלמנת יום אחד כשבעלה מת מהתקף לב במהלך ריצת בוקר. כדי לקיים את עצמה ואת שני ילדיה ברמה הפרברית הראויה, נהפכת ננסי לדילרית שמוכרת לשכניה הבורגניים כמויות גראס שתל אביב, למרבה הצער, לא ראתה כבר שנים ורעננה לא תראה לעולם. תחשבו על שילוב של הסרט הבריטי "להציל את גרייס" עם תפאורה של "עקרות בית נואשות". רשת שואוטיים - שמפגרת רק במעט אחרי HBO ביצירת פרובוקציות, ומדדה מאחור בצורה ניכרת במדד האיכות שלהן - מחאה לעצמה כפיים בשמחה רבה. מעתה את הומואי "הכי גאים שיש" יחליפו סטלני "העשב של השכן".

הסיבה לבחישה הרבה בסדרה נבעה לא רק מכך שהסדרה התעסקה בבוטות בנושא הסמים, אלא בעיקר בגלל האופן בו טיפלה בו. אין זה שמקומם של סמים נעדר מסדרות אמריקאיות. נהפוך הוא, הסמים מציפים את המסך. ב"סופראנוס" מריצים שורות כמעט כל פרק ומדי פעם גם מזריקים הרואין, ב"עקרות בית נואשות" לינט פלרטטה עם ריטלין, ב"או.סי" לוקחים אקסטזי, ב"הפמליה" מעשנים ג'וינט כל שוט שני ואפילו על אי בודד כמו ב"אבודים" תוכלו למצוא פסלי מריה מלאי הרואין. אך בעוד שברוב הסדרות סמים (גם קלים) עדיין מוצגים בעיקר כתופעה בעייתית ומסוכנת, ב"עשב של השכן" הגראס לפחות מתואר כחלק אורגני ממרקם החיים הפרברי והאמריקאי. לא רק שהדמות הראשית מוכרת גראס, אלא שכולם בסדרה מעשנים גראס אל מול המצלמה: מילדים בני 14 עד עורכי דין, מהנדסים וכלה בעקרות בית משועממות. החידוש הגדול הוא שהעישון נעשה (כמעט) ללא גישה טרחנית וחינוכית, ולעיתים אפילו מוצגת הסטלנות כאלטרנטיבה חיובית שמתנגדת לבורגנות המסרסת והצבועה. אך גם לרוח פרועה זו, יש גבול מאוד ברור. קשה להתעלם מהעובדה שדווקא ננסי עצמה לא מעשנת, שהמשפחה השחורה ממנה היא קונה את החומר גם לא מעשנת ולמען האמת שכל דמות בסדרה, המאופיינת באיזון נפשי ובבגרות, לא ממש נוטלת חלק באורגיית השאכטות שמשמשת כרקע הירוק-ירוק הזה לסדרה.

גם אם ניתן לסדרה את חותמת האיכות החתרנית (באופן יחסי), הרי שזו יכולה לשמש כבסיס מוצלח לתחילתה של סדרה, אך לא מסוגלת ממש לסחוב אותה לבדה לביצוע שלם ומוצלח. למעט העלים שממלאים את המסך, נראית "העשב של השכן" לרוב כגרסת רצפת חדר העריכה של "עקרות בית נואשות". נכון, היא יותר פרועה, חצופה ומשוחררת, היא מציגה יחסי מין בין מתבגרים כדרך שגרה (גם הומואים), אומרים בה "כוס" ו"זין" ותוקעים בה נאדים, אך מעבר לכך הסדרה לא ממש התברכה בחדות או ליטוש באיזור הכתיבה והעריכה. הבדיחות לא קולעות, המהלכים הדרמטיים שחוקים, האיזון בין השניים לוקה בחסר והחדשנות של דמות האם עם הביפר דוהה לאחר מספר פרקים.

לאור העובדה שבסיכומה של עונה השימוש בגראס בסדרה אינו ממש מתקדם מעבר להיותו גימיק נחמד, הרי שקהל היעד של הסדרה אינו ממש ברור. אנשים שלא אוהבים לעשן, יעדיפו לבטח לצפות בסדרות טובות ומתוחכמות יותר. סטלנים אמיתיים, שמעונינים בביקורת חברתית לייט עם תוספת קומית ייהנו יותר בצפייה ב"עלי ג'י", "הממלכה הקטנה" או "משפחה בהפרעה". בניגוד "לעשב של השכן", בתוכניות אלו אולי יש פחות סטלנים, אבל הן לפחות עושות הרבה יותר לשיפור הסטלה.