להרגע קצת עם הקוק

במקום ללכת קדימה, החיים שלנו מתנהלים בסיבובים לאחור. עמיר פרץ ושפמו בראשות מפלגת העבודה משיבים אותנו לימי המהפכה הבולשביקית. השיר החדש של מדונה שמסמפל בלי בושה את אבבא מחזיר אותנו אל החזרה לשנות השבעים, והממצאים על התפרצות מחודשת של מגפת האיידס מעוררים זכרונות מסוף שנות השמונים (אפילו שאנחנו מתחילים לשמוע פה ושם על כאלה שהנגיף נעלם מגופם). אז נכון שכשמדונה מסתובבת עם תספורת פארה פוסט יש בזה קטע, ואפילו השפם העבות של מנהיג מפלגת העבודה חמוד, אבל איידס? זה כבר סיפור אחר, זה פחד אלוהים.

בתחקיר של "מבט שני" בערוץ 1 הגיעו למסקנה נכונה, שבניגוד לשנות השמונים, איידס היא מחלה מוכרת. רוב מכריע מהציבור מודע הן לדרכי ההדבקות והן לדרכי המניעה. יש היום שיטות טיפול בנשאים ואם למות זה בעיקר מהבושה – ע"ע עפרה חזה. לשאלה, אם כך, מדוע בכל אופן יש עליה בכמות הנדבקים מדי שנה, נותנים הוועד למלחמה באיידס ומשרד הבריאות תשובה מעניינת ולא מפתיעה - אלכוהול וסמים. עניין של תרבות בילוי. הבליינים שלא מגנים על עצמם רוצים איבוד שליטה, איבוד עכבות ופחד, שיבטיח להם הנאה מושלמת ולילה בלתי נשכח, כשבאותו הרגע הם לא חושבים על הבוקר שלמחרת ולא על כל שאר הבקרים שאחרי.

שיטת הבילוי של לילה מסעיר וחד פעמי בו אתה עשוי להרוס לעצמך את כל העתיד נראית לי, מאז ומעולם, טיפשית ובלתי נתפסת. למרות זאת, מסתבר שיש לא מעט גברים ונשים שיחלקו עלי, לפחות ברגע הבילוי עצמו, כשהם רוויי אלכוהול או מפומפמים בקוק או בטינה. כן, זו שהגיעה מעבר לאוקיאנוס ומאפשרת שלושה ימים בלי אוכל ושינה ורק סקס ללא עכבות ובלי פחד, רק תשוקה. בתוכנית אמש (א') אגודת ההומואים והלסביות ומחלקת איידס ושחפת במשרד הבריאות הודיעו, שהם יצאו לקמפיין להלחם בתופעה. אני מברך אותם ומאחל להם בהצלחה, למרות שאני יודע שסיכוייהם קלושים. את תרבות הבילוי, הם, המגיעים מחוץ לעולמם של הצעירים, לא ישנו. השינוי יבוא אך ורק מבפנים, מתוך החבר'ה המבלים, שיקוצו בריטואל חסר התוחלת, בהתפרקות חסרת המעצורים, הפוערת בהם ריקנות שואבת ומכלה. כשהחבר'ה יבינו שהנפש שלהם בסכנת השמדה.

אני לא יודע אם הופעת האיידס בעולם באה ללמד אותנו משהו, אבל בדרך כלל נדבקים באיידס ביחסים שאין בהם אינטימיות. במין מנוכר, שיש בו לכל היותר חילופי דברי אהבהבים מזויפים רק שהיצר יגיע לכדי סיפוק. ביחסי מין תחת סמים ואלכוהול, במצב בו אתה הכי רחוק מהמציאות, הכי רחוק מעצמך. בעולם בו כל כך קשה ליצור קשר, בו כל כך קשה לקיים יחסים בלתי אמצעיים של אני אתה, משתולל האיידס. וזהו עולמנו.

עד שתעשיית התרופות תמצא מזור למחלה, נצטרך להמשיך להתמודד עם הפחד מאיידס. הבשורה הטובה היא שהפחד הזה יכול להוביל אותנו דווקא לדברים טובים יותר כמו להכיר בני זוג קבועים, שאחרי שלושה חודשים ובדיקת איידס יהיה אפשר להסיר את הקונדום. שהרגליי הבילוי שלנו במקום איבודי הכרה יהיו דווקא הכרויות בהכרה מלאה. בילויים של מסיבות שיש בהם מפגש, שאפשר לדבר אחד עם השני ולא להתפמפם ממוזיקה מחרישת אוזניים, אלא מוזיקה שכיף לרקוד אותה ביחד. בילויים שמשאירים אותך באותו מישור מציאותי ועדיין ניתן ליהנות מהם.

דווקא קהילת הגייז, עדיין קבוצת הסיכון מספר אחת בעולם המערבי, צריכה להיות נושאת הדגל ולא הנגיף. מאחר והנגיף דחק אותה לפינה, זו צריכה להיות הזדמנות, זה צריך להיות התמריץ למצוא פתרונות טובים יותר לבילויים, היכרויות ויחסים, שיש בהם מין טוב ובטוח. לצאת מהארון במובן העמוק של המטפורה, לצאת מחדרי החושך, מהגנים הסבוכים ולא להתבייש להכיר לאור השמש ובאוויר הפתוח. כמו שכבר ציינתי קודם, זו הבושה שהורגת. יותר מכל, נגיף האיידס בא להזכיר לנו כי כשמנסים לברוח מהמציאות, המציאות טופחת על הפנים חזק יותר מכל סקס אנאלי.