האיש ששווה מיליונים

אילן סגל קופרמן, משכונת המצוקה נווה יוסף, גונב 4.7 מיליון שקל מהחברה הבינלאומית לאבטחת כספים, ברינקס, שבוע אחרי שהתקבל לעבודה בחברה כנהג במשאיות המובילות את הכספים. לאחר שהמשטרה נואשה מלתפוס אותו, אילן סגל קופרמן מסגיר את עצמו. הוא נשפט, וכיום הוא מרצה עונש מאסר, אך רוב הכסף שגנב מעולם לא נמצא.

זוהי נקודת הפתיחה של הסרט "4.7. מיליון", שכתבה וביימה לימור פנחסוב עבור יס דוקו ושודר אמש (ב') ב-22:00. הסרט משוטט עם הצופה ברחובות המוזנחים של השכונה בה גדל אילן סגל-קופרמן, ועורך לנו היכרות מצחיקה וכואבת עם תושביה. מבחינתם, אילן הוא אגדה מקומית, גיבור שהצליח לעשות את מה שהם רק חולמים עליו: לשטות בממסד, בבנקים ובחברות הביטוח – ולהישאר עם הכסף ביד.

כיאה לגיבור אמיתי, אילן סגל קופרמן עצמו, כמו מקום המסתור של הכסף שגנב, נותר בסרט חידתי ובלתי מושג. על פי השמועות, אילן סירב להשתתף בסרט התיעודי עליו. לכן, הצופים רואים אותו רק בקטעי הווידיאו של החקירה, קטעים ספורים שבהם הוא מהתל בחוקריו בהומור ובחן כה גדולים, עד כי אט אט גם הצופה, כמו בני השכונה, מתחיל להעריץ אותו.

אבל אל תטעו: למרות קסמיו של אילן סגל קופרמן, הצופים לא יוצאים נפסדים מכך שבסירובו להופיע בסרט הוא הותיר את הבמה לחבריו לשכונה. אלה מצדם, מנצלים היטב את הבמה הזו. כולם אנשים שהממסד הישראלי הפנה להם עורף, והם ששים להכריז על סלידתם ממנו. הסרט מספק להם הזדמנות כזו, ועושה זאת בכבוד, בלי להסס ולהתנצל.

בטבעיות, בעוצמה ובהמון הומור, מישירים תושבי השכונה את מבטם למצלמה, ומגדירים מחדש את המושג שוליים. איש איש בדרכו, הם מצהירים: מי שמהתל בממסד הוא גיבור, וגניבה היא המעשה הישר, החכם והרציונלי ביותר שיכול לעשות מי שגדל בשכונה כמו שלהם. ובלשונה של סוניה, שכנה של אילן ואחת הדמויות הצבעוניות והשנונות שתראו על המסך בזמן הקרוב: "אני גאה בו (באילן) עד השמיים. חבל שלא לקח אותי שותפה. אי אפשר שהמדינה תזיין אותנו ונסתכל עליהם, כאילו מה קרה?". והאמת – כשרואים את הסרט, קשה שלא לחשוב כמוה.

הסרט יכול היה ליפול בפח ההתחסדות. אביו של הגיבור השכונתי היה אסיר, אמו אוכלת בבית תמחוי, הוא גדל בשיכונים מלוכלכים ועזובים, לצד תושבים שאינם מופתעים לראות מדי יום את מעקלי ההוצאה לפועל. המסר נמצא שם, בלי ספק: פערים חברתיים, עוני, הזנחה, דרך ללא מוצא. אך הסרט לא נותן למסר לתפוס את אור הזרקורים, ומשאיר את מלוא המקום לאנשים המופיעים בו. המציאות מורכבת, ופנחסוב משכילה להראות זאת, ואינה מתפתה להפוך את הסרט למניפסט פופוליסטי בסגנון מייקל מור.

אפשר להמשיך ולספר על הסרט הזה, אבל הסצינה שבה אמו של אילן יושבת בדירה מוזנחת, ריקה, כוססת את ציפורניה כשכלבים מסתובבים בדירה כמו במחסן נטוש, אינה מותירה מקום להתלבטויות: תמונה שווה יותר מאלף מלים. ואם פספסתם אתמול את הסרט, חפשו אותו בשידורים החוזרים.