טוראי ריאן לא אנס גרמניות

קשה שלא להמליץ על "אחים בקרב", ספרו של סטיבן אי אמברוז, שתורגם לאחרונה לעברית. עבור אוהדי ההיסטוריה הפופולרית, ספר זה הוא חגיגה, ונותר רק לשאול מדוע חיכו 13 שנה על מנת לתרגמו (וכן לתהות בצער האם האחראים הישירים לתרגום הם שפילברג והנקס, שיצרו סדרת טלוויזיה המבוססת על הספר ואמברוז שימש להם כיועץ בעת צילומי "טוראי ריאן"). למרות זאת, ראוי לציין שאף אם מחבר הספר הוא היסטוריון במלוא מובן המילה, ואף שהספר הוא פרי עבודה היסטוריונית לעילא, אין מדובר בהיסטוריה. אמברוז עצמו מודה באחרית הדבר ש"תמיד הערצתי את החיילים האמריקאים, ואף יותר מכך – הבטתי בהם ביראת כבוד" (עמ' 367), ואכן, במידה רבה הספר הוא מבט משתוקק ומתחנף מלטה, מעיניו של ילד להוט, גם אם זהו מבט משכיל וידעני.

הספר מגולל את סיפורה של פלוגה ה' בדיוויזיה המוטסת 506 של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, מרגע ההתגייסות לצבא, דרך הטירונות המפרכת והייחודית ורגעי הגבורה בקרבות, ועד החזרה הביתה, בתום המלחמה. אמברוז ראיין רבים מיוצאי הפלוגה וקרא את יומניהם ומכתביהם על מנת להגיש לקורא תיאור מדויק ביותר של חיי היום יום וההווי הצבאי של הפלוגה. לצד סכימה פרטנית של מהלך המלחמה, הקרבות בהן השתתפה הפלוגה והמסלול אותו עברה, מקבל הקורא גם הצצה אינטימית לחיי הנפש של החיילים, לבדיחותיהם ולנקודות המבט הרב-גוניות והמשעשעות שלהם, מן הטוראים הפשוטים ועד המפקדים. חשיפה כזו הייתה יכולה להיות בסיס לספר מגוון, שמציג פעולות הרואיות שאזרח פשוט נאלם דום לעומתן אך אינו מתעלם מניסוח ביקורת נוקבת על החיילים.

במקביל למנהיגות יוצאת דופן, טקטיקות גאוניות וניצחונות שנידמו כבלתי אפשריים באתרים שהפכו כבר למיתוסים מוכרים כמו נורמנדי, בסטוניה ו"קן הנשרים", נחשף הקורא לחבורה רעשנית, כוחנית וכמעט חסרת שפיות שמעשי ביזה, רצח בקר דם, אלכוהוליזם ונטיות אובדניות הם דברים של מה בכך ושל היום יום עבורם. נכון הוא שאין לדון אדם עד שבאת למקומו, והסיטואציות אותן חיו חיילי מלחמת העולם השנייה בוודאי הביאו רבים מהם לנקודות שבירה שאזרח בטוח ומוגן אינו יכול כלל לתפוס, אך חלק מתפקידו של סוקר היסטורי הוא לדווח בצורה חסרת פניות, ובזאת, ללא ספק, אמברוז נכשל בספר הספציפי הזה. ניתן לדווח בצורה שקולה וקרת מזג על שני הצדדים של המלחמה, הגבורה והטירוף, או להיות רגשיים לגבי השניים, אך כאמור, אמברוז של "אחים בקרב" הוא גרופי ולא היסטוריון.

התנהגותם המצ'ואית והדוחה של חיילי הפלוגה בטירונות, שמזכירה באופן מעורר פלצות את התנהגותם של טירוני ארצנו, זוכה, כמו אצלנו, להתייחסות משועשעת הרואה בקללות, בשפה הנמוכה, בהשתוקקות לרובה קצר יותר וברצון להגיע כבר לשדה הקרב על מנת להרוג כבר מישהו, כהתנהגות גברית צעירה הולמת, וזו אכן מתקבלת אצל אמברוז בבת שחוק ובקריצה, ולא בהשתאות ובביקורת. תגובות של עליצות לנוכח ההרג, שוד ואף הוצאה להורג של שבוי מתקבלות באותה צורה. הרקע ליחס זה מוסבר על ידי אמברוז שרואה בגרמנים, כמו רוב החיילים אותם הוא מתאר, כחיות אלימות שיש לשחטן ולא כבני אדם. לעומת זאת, אמברוז יוצא מגדרו על מנת להראות עד כמה החיילים האמריקאים היו מוסריים לעומת אלו הרוסים או הגרמנים, כיוון שלא אנסו את הנשים הגרמניות וההולנדיות בהן נתקלו. אכן, להסיר בפניהם את הכובע.

כהתרשמות אישית מושכלת, ולא כהיסטוריה, יש בספר רגעים מענגים רבים. פעמים רבות הנטייה לצמצם מהלך היסטורי רחב היקף לסיטואציה אחת או לסיפורו של אדם אחד מובילה להזדהות פלסטית ומעוותת, שאינה משמרת את האיכות האמיתית של המציאות רחבת ההיקף של המהלך. אמברוז משלב היטב בין שני האספקטים שמרכיבים את הספר, התיעודי והאישי, ומצליח בכך ליצור הזדהות אמיתית וחמה עם מושאי כתיבתו, ולהעביר תחושה שנדמית כמשקפת בדיוק רב את החוויה המיליטריסטית במלחמת העולם השנייה. עד מהרה מכיר הקורא את חיילי הפלוגה ומפקדיה בשמם הפרטי, ויודע את שאיפותיהם, פחדיהם, מעלותיהם וחסרונותיהם, ועל כן מצליח להתרגש באמת מול הצלחותיהם, ולהירתע בכאב מול תיאורים אדומים ורוטטים של פציעותיהם ומותם. במצב כזה, נמנע בקלות השעמום שמעורר תיאור אסטרטגיה צבאית כזו או אחרת אצל קוראים רבים.

הפגמים בספר חמורים מאד, כיוון שהקוראים בספר חושבים שהם קוראים ספר עיון, אשר הנאמר בו הוא אמת מוחלטת, ויש סכנה רבה שהמסרים הסובייקטיביים ששתולים בו יתקבלו אף הם כאמת מוחלטת. הקורא הביקורתי יוכל עם זאת להתייחס לספר כראוי, ולהפנים בצורה האידיאלית את הפן האנושי של המלחמה. מספר מילים טובות ומילה רעה אחת מגיעות להוצאת זמורה-ביתן: הטובות מגיעות על ההשקעה המרובה במראה הספר (כריכות ההוצאה הן מן המשובחות בארץ), בעימוד, באיכות הצילומים ובהצמדת הערות השוליים, והמילה הרעה על התרגום שפעמים רבות מדי הופך את האנגלית הפשוטה והנהירה של אמברוז לעברית עקלקלה ומתאמצת.

סטיבן א' אמברוז, "אחים בקרב" (זמורה-ביתן)