תשכחו מפריז

מעשה בשלוש חברות. האחת נשואה לגבר שאינו שם עליה קצוץ, השניה אינה מעריכה את זה שחי לצידה ומביט בה בעיני קוקר ספאנייל מעריצות ועוד כוניפה אחת, שהיה מוטב אם היתה מורידה את עצמה בניאגרה יחד עם התחבושת ד'אשתקד ובא לפריז גואל.

בקומדיה האנושית "שלושים פלוס" אין ולו שוט קולנועי אחד ראוי. הוא מתהדר בשלל חוכמות וחידודים מפוקפקים בנוסח "ביום שבו הרכבתי לבדי ארון שאלתי את עצמי מדוע צריכים שני מינים" או "כביסה זה כמו אהבה ומשטרה - מתישהו זקוקים להם". העיקר שהוא לוקח בחוצפה ובדלות מהמחזה המופתי של אנטון צ'כוב שעסק בקורותיהן של אולגה, מאשה ואירינה, הלו הן "שלוש אחיות", שגרות בפלך מחוץ למוסקבה.

הדרך היחידה להידרש לסרט הזה בהיגיון ובסוג של תרבות שפה היא בהשוואתו לאחד אחר, טוב ממנו – "חנה ואחיותיה" של וודי אלן. אחד מספר על אחיות והשני על חברות, אבל זה לא משנה, כי על פי עולמה הרוחני של של ססיל טלרמן, הבמאית והתסריטאית (כתבה אותו יחדיו עם ג'רום סוביראן) של "שלושים פלוס", חברות ילדות הן כמו אחיות.

באחד מרגעיו של הסרט מתחבטת הרווקה האומללה עם הדייט שלה לאן ילכו הערב. כלום ילכו לראות את סרטו החדש של וודי אלן או יפקדו הופעת ג'ז פרועה ומלאת חיים. אגב, מעולם לא היה מצבו של מר אלן יקיר הצרפתים רע כל כך, אם גם אלו מאסו בסרטיו החדשים. אלן עצמו התבדח על העניין בסרטו "סוף הוליוודי", שמדבר על הצרפתים שאוהבים את סרטו החדש אותו ביים עיוור לגמרי ומגדירים אותו כיצירת מופת.

בכל מקרה, בסוף הולכות הרווקה והדייט שלה להופעת הג'ז. הסצינה הזו מזכירה צמד סצינות סמוכות מתוך הסרט "חנה ואחיותיה" שכבר הפכו לקלאסיקה. דיאן ויסט לוקחת את אלן לצפות בהופעה חיה של הרכב אנדרגראונד משובח והוא לוקח אותה להאזין לערב משיריו של קול פורטר. רק תסריטאי ובמאי גדול כאלן יכול היה להעמיד סצינות שכאלה וליצור בהן כזו הפרדה מודעת בין מה שחוות הדמויות לבין דעתו האישית כבמאי. הדמויות סובלות בהופעות, אלן מרגיש שהרוקר עומד עוד רגע לטרוף אותו חי ו-ויסט מתייבשת משעמום לצלילי שיריו היפים של פורטר ומפדרת את יגונה וחוטמה בערמות של קוקאין. במבט חיצוני לסצינה ברורה ההערכה הגדולה שאלן כאמן ויוצר חש כלפי צמד זמרים כה שונים, ועדיין הוא מצליח להציב צמד סצינות קומיות נפלאות ונוגעות ללב על שני אנשים הנמצאים במקום לא נכון להם, ועל כן אינם מסוגלים להעריך את הצלילים שתוקפים את אוזניהם. אמצעי הכתיבה והמבע של טלרמן כה דלים, עד שיוצא מסרטה שג'ז הוא נלעג ומי שאוהב ג'ז נלעג גם הוא. הקהל שמתפתה לסרטה צוחק או אפילו נוחר בבוז כלפי אחד מביטוייו המדהימים והפרועים של עולם המוזיקה. הסצינה הזו מגדירה בדיוק את ערכה המפוקפק של הסחורה אותה מוכרת טלרמן במסווה של כינוי הגנאי "סרט בנות". ואם כבר, אז גם שיהיה ברור שאין כאן ולו זכר או דמיון למעללי רביעיית הטרחניות החביבה של "סקס והעיר הגדולה".

ועוד בקטנה לסיום - אלן, שנים רבות לפני, הכיר וכיבד את קהלו. הוא ידע מאין הוא לוקח את חומריו והחליט לרענן ולהעשיר את הסיפור והחוויה המוכרים כמעט לעייפה. במקום סתם לספר מעשה בשלוש אחיות, הוא תיאר אותן מנקודת מבטם של שני גברים שעוברים משבר אקזיסטנציאליסטי. שאלת השלוף "על מי הסרט" תפסה את הצופים לא מוכנים, ואלו החלו להתלבט אם הוא על שלוש אחיות או בעצם על שני גברים. זו גדולתו של אלן שהעמיד סדרת דמויות נשים וגברים וכולם כה מעניינים ומפעימים. טלרמן משוכנעת ששלישיית הווייבערס הפתטית שלה מספיקה. היא טועה.