זמנך עבר

עמנואל רוזן מנסה לרצות אותנו. הוא יוצא אל השטח כדי לבדוק מה עלה בגורל אותו נוער הגבעות של פוסט תקופת הסרט הכתום ומגלה שחלק ממנו מתאשפז במוסד לחולי נפש ומדרדר לסמים, בעיקר באשמת הבטלה והממשלה. אחר-כך יוצא רוזן לבית-חולים ומביא לנו כתבה חשובה אודות שעות העבודה הארוכות של הרופאים המתמחים בבתי-החולים, בעזרת סטאז'ר חביב שמכניס לרוורס במקום לדרייב, תחת השפעת 27 שעות פעילות ללא שינה. בין לבין מבקר רוזן את תפקודם של השרה לימור לבנת וסגן השר מיכאל מלכיאור. זה נראה דווקא די נחמד שעיתונאי רציני כרוזן מתאמץ להרים את הכפפה החברתית, תוך כדי שהוא דואג למתנחלים ולמאושפזים, אבל האם זה מספיק כדי לעשות תוכנית אקטואליה חוקרת?

הטלוויזיה שלנו עברה כבר לפני כמה שנים לעידן הדוקו-אקטיב. "בולדוג" ו"בולדוזר" נושכים ועוקצים את הבירוקרטיה, השלטון, הממסד. הם עומדים מולם, בשמנו, פנים מול פנים, מתבוננים באומץ בלבן של העין ולא מתביישים להפוך שולחן או לדפוק עליו באגרוף קמוץ. ורוזן – לא בולדוג ולא בולדוזר, אלא בול אילנה דיין. ובאמת, התוכנית הייתה יכולה להיקרא בקלות "זה הזמן עם אילנה דיין", שזה גם נכון וגם מצלצל ומתחרז טוב יותר. ככה זה כשרוזן, בתוכניתו, מסתפק בפינג פונג טלפוני מלשכת ראש הממשלה לאגף התקציבים ובחזרה כדי להראות שהוא ניסה לקבל איזו תגובה. על הזין שלו בעיית הנוער המסומם של ההתנתקות. העיקר שהכתבה טובה. גם בסיטואציה בה תגובת משרד הבריאות – לנושא ההימור המסוכן בחיי אדם, בכתבת הסטאז'רים המותשים – מסתכמת ב"התקן הוא 26 שעות עבודה ואם יש חריגה - נטפל", ניתן לצפות מרוזן שירתח וישבור דלתות, בדיוק כעמיתיו רוזנטל ומרוז.

הפספוס פה גדול, בעיקר משום שרוזן הוא קודם כל אדם מבריק ועיתונאי שיכול להוציא הרבה יותר מעוד תגובה מנפנפת קלאסית מאותם מוסדות. מבריק, מבריק, אבל לא ממש המנחה הראוי לתוכנית שכזו - רוזן מתגלה כמראיין שאינו מצליח לעורר רגש בקרב הצופה, לא מניע התקוממות מול תופעה שלילית ובעיקר מפגין חוסר אמפטיה כלפי המרואיינים. רוזן הוא קודם כל ציניקן, כזה שגומר והולך, כזה שמכין כתבה ולא נלחם בתופעה. אצל סוג כזה של מנחה, לפחות בטקס "מסך הזהב", נראה שהגביע די אבוד.

אבל לא הכל רע, ממש לא. אפשר לומר גם מילה טובה. "זה הזמן" מדברת בגובה העיניים על הנושאים המעניינים שעומדים בשוליים. היא לא מתיימרת לנבור בהארד-קור של האקטואליה עם ביבי ושרון והתפלגות הליכוד, אלא נוגעת – במבט ציני, כמו שרק רוזן יודע – בטעויות החוזרות ונשנות של חברות הסקרים (כולל תגובתם) ומנהלת אינטראקציה עם הצופים במצעד האיוולת של שוטי השבוע באמצעות שליחת אס-אם-אסים. נגיעה בנושאים אלו מפצה רק במעט על מנחה בינוני ואימפוטנציה תחקירנית.

"זה הזמן" היא נושאת הדגל של ז'אנר ישן עם טייטל לא ממש מחמיא – דוקו-פאסיב. ובטלוויזיה שהפכה כבר מזמן לסופר-אקטיבית ביכולתה לשנות סדרי בראשית – די ברור שהתוכנית הפסיבית של רוזן כבר מזמן פג תוקף.