מזה עשור ועוד חצי, מפיץ מארק קוזלק מיליוני פיגמנטים בצבעי אפור וכחול, המשמשים רקע מושלם ומרהיב וממחישים כיצד יש לכתוב שירי קינה אינדיבידואלים. השירים שכותב קוזלק מחבקים, ויוצרים רושם תמידי של קרני שמש ארוכות, בודדות, שחוצבות בקור מקפיא של צוהרי יום חורפי אפור. דרך חריצים קטנים הן חודרות ומשתלטות בעדינות על העפעפיים המסונוורות ונועלות אותן כמו תריס כבד.
האלבומים שהוציא והיה שותף בהם הם ברובם השראה ראויה לטיול ארוך על חוף ים סוער, עמוק בתוך חודש דצמבר, וגם השראה אולטימטיבית להתכנסות פנימית ומהורהרת במצב אנכי על קוצי דשא ירוקים וגבוהים, בטבורו של יום חורף טעון מתח, כשממעל צל של ענני גשם שזזים נורא לאט.
אולי אתם זוכרים את פועלו של קוזלק כמנהיג וכותב עיקרי של ההרכב האוורירי והעגמומי רד האוס פיינטרז (הוקמו ב-89', סן פרנסיסקו, קליפורניה) שכיכב בשולי ימי הרנסנס הגדולים של הלייבל הבריטי היצירתי במיוחד 4AD (החוגג 25 שנה של פעילות) בסוף ה-80 תחילת ה-90.
עם הרד האוס פיינטרז הוציא קוזלק שישה אלבומים שנועדו ברובם לז'אנר מאוד מסוים של בני אדם. כאלה שמעדיפים הרבה מאוד שקט נפשי כאורח חיים. כל הכותרים של ההרכב התגבשו בסדר כרונולוגי, והממד ההפקתי שלהם נעוץ בתפאורה אנינה של פריטות גיטרה אקוסטית וחשמלית של חורף. הגיטרות מעובות על ידי תיפוף לקוני, רצוץ, ויחד עם שירה צלולה של קוזלק הרכיבו מרקם מעט שונה של שירים פשוטים ונקיים, שנעו בכבדות מונוטונית שוב ושוב מעבר לסכימת בית פזמון סטנדרטי. מה שיצא הוא סאונד בעל מרקם מעט חיוור וזנב רדיקלי של דיסטורשן אמנותי בקצה. זה הרגיש אז כמו הליכה נרגשת ובוסרית תחת ממטרים עזים של גשם זלעפות, ובמקביל כמו ישיבה כפופה ומתישה בתוך סירה עם חור בצד, כשטביעה באגם עמוק ללא תחתית אורבת באופק כל העת.
כשהוא מושפע מהמנעד המסלסל של ריצ'רד תומפסון בשירה, מג'פרי לי פירס ובעיקר ממוריסי וג'ף באקלי, המשיך קוזלק להשתרך אחר כתיבת שירים שהחלו לנשוק לאינדי רוק עם פחות יומרות אמנותיות. כמות החומר שהוציא מתחילת שנות ה-90 ועד היום מכובדת ומרשימה, ונדמה שכל יום שעבר מאז (מלבד ימים מאושרים ושמחים אם בכלל חווה כאלה אי פעם), כתב קוזלק לפחות שיר עצוב אחד שעשוי להיספג בעור התוף בקלות, ומכיל לחן ומילים כנות נורא, שנוהרות מהרמקולים או מהאוזניות היישר אל מרכז המסה, כדי לסנן רעלים תודעתיים תפלים וחסרי ישע או לחילופין, להרדים ולשעמם נורא.
עוד בוואלה!
הצד ההורג של הירח
אחרי אלבום שישי ("Old Ramon" מ-2001) עם הרד האוס פיינטרס, אלבום מחווה לג'ון דנבר (יוצר פולק אמריקאי נערץ ונטול רוח חיים), ואלבום מחווה גדוש ותמוה שהכיל אינטרפרטציות אישיות של קוזלק ללהקת הרוק-כבד האוסטרלית AC\DC (!) הוא הקים את פרויקט סאן קיל מון (Sun Kil Moon).
כ-סאן קיל מון הספיק להוציא את "Ghosts of the Great Highway", אלבום שירים מקוריים מבריק, לפני שחזר לשטיק של מחווה לאחרים. ב"Tiny Cities" החדש, קוזלק מנסה לממש פנטזיה אישית נוספת ולבצע גרסאות כיסוי למודסט מאוס. הרכב מאוד פעיל, מאוד חי ודי חשוב בקו הראשון של הרכבי האינדי האמריקאים. למרות ההחלטה האזוטרית לנתח ולעצב מחדש שירים שעדיין לא הפכו לשום סוג של קאנון, ועוד של הרכב פעיל ומוכר, קוזלק מצליח דווקא במקום שרבים היו ודאי נכשלים בקלות - להעניק מגע אינדי רך, אירי, מתוזמר ועגמומי משלו לשירים הקצביים והטעונים של מודסט מאוס. חשוב לציין, שלהקשיב לאלבום הגרסאות ואז לשירים המקוריים לשם השוואה, יהרוס את כל הפאן. זה עובד הרבה יותר טוב בנפרד. תבדקו בעצמכם.
השירים המצוינים שבחר לכסות, עוברים בהצלחה את מכבש הפולק שקוזלק מניח עליהם בטבעיות, ומקנים להם מגע מטשטש של עוד מסע מרתק ברחבי ארה"ב מהאינדי רוק של מודסט מאוס, היישר לצו השעה, פולק דוגמת חוזה גונזלס וסופיאן סטיבנס.
למרות הסופרלטיבים, קוזלק מוכרח להניח בצד את המחוות שלו ולהתרכז ביצירה האישית שלו, כמו הראשון של סאן קיל מון. אחרי הכל מדובר בכותב המוכשר שאחראי לרגעים מופלאים כמו "Down Colorful Hill" של הרד האוס פיינטרס (ואולי עצם חד פעמיותו של האלבום הזה מסבירה את המשך הקריירה המעט חיוורת של קוזלק).
אלבום גרסאות הכיסוי הקטנטן של מארק קוזלאק פלוס אלבומה החדש של אדית פרוסט (Edith Frost), והחדש של סם פריקופ (Sam Prekop) הם שלושה אלבומים אידיאלים לפתיחת חורף 2006, וגם שלוש קרני אור שמש אמריקאיות רכות, שחודרות בקלות אל מבעד לסדקים טכנוקרטיים צפויים מראש.
סאן קיל מון, "Tiny Cities" (יבוא, Caldo Verde)