נושאים חמים

איתן בוגנים

בעל הטור המקביל בנענע מספר על החיבה שלו לג'וני קאש, המטריקס ונתיבים להולכי רגל (ויש גם אלכוהול וסקס)

איזה מוזיקה אתה שומע כשאתה עובד?

למוזיקה תמיד היה חלק משמעותי בחיי. בגיל 12 כבר קניתי רמקולים בגובה שלי ונהגתי לאסוף דיסקים ברגע שהם הגיעו לחנויות. לפני כמה שנים, נפרדתי מחברה שלי בשיקגו. השארתי אצלה את כל הדיסקים שאספתי אי פעם, 600-700 דיסקים, כמו גם את הספרים שלי ואת רוב הבגדים. ככה נפטרתי מיצר הבעלות. באותו רגע הוצאתי את עצמי ממעגל הצרכנות, ממש ככה. אני לא קונה דיסקים או ספרים, רק גונב אותם.

כשאני שומע מוזיקה, אני פונה למלנכוליה - טינדרסטיקס, ג'וני קאש, או ארוו פראט. המוזיקה מזכירה לי שאני לא היחיד שנהנה מהסבל ומשרירותיות הקיום. כשאני עובד והמחשבות מתפזרות אני מאזין ל-106. אם אני צריך להתמקד אני חוזר למלנכוליה.

באופן כללי, מוזיקה בסרטים היא בעייתית, היא שתלטנית. ה"אוסידיאה" הוא הסרט השני שיצרתי עם מוזיקה, וגם היא מינורית ומגיעה לפרקים מדויקים. לא יהיה דיאלוג על רקע של מוזיקה. היא מופיעה רק במקומות שבהם מדגישים את הדרמה או מציגים את הקשר הקלישאתי בין דימוי להתרחשות.

מה יותר מזין אותך, טלוויזיה, ספר או סרט?

יש לי טלוויזיה בבית, היא מאוד יפה, אבל אני לא קולט בה כלום. באמת, ניסיתי הכל אבל לא רואים כלום.

הקולנוע והספרות הם שתי האהבות הכי גדולות שלי, והתחרות בין שני התחומים סמויה. גם בכתיבה אני מנסה לפעול בצורה חומרית-קולנועית, והסרטים שלי מתחילים בדרך כלל בטקסט.

אני מוצא דמיון גדול באפקט שהקולנוע והספרות מעוררים בי; שניהם מהפנטים על כל הקצוות שבהם. מבחינתי, בקצה קולנועי אחד ניצב "המטריקס", סרט מצוין ששינה תפיסת עולם ואת התפיסה שלי את הקולנוע.

מהצד השני ניצב סרט כמו "Wreckmeister Harmonies" של בלה טאר ההונגרי. מדובר בסרט שהוא התאום של "המטריקס", למרות שזהו ההיפך המוחלט; שוטים ארוכים כאורך הגלות ואי אפשר שלא להירדם באמצע, הכי סרט זר שאפשר לחשוב עליו, וכאן בדיוק טמונה הגדולה שלו – סרט הוא חלום. זהו הדבר המוחשי או החושי הקרוב ביותר שיש לחלום. "המטריקס" מהפנט בכך שהוא משאיר אותך ער לגמרי, לא עוזב אותך לגמרי. לעומתו, "Wreckmeister Harmonies" לא מאפשר לשמור על ערנות. אלה, לדעתי, השיאים הקולנועיים של השנים האחרונות.

שותה בקפה תמר

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גר ברחוב פרץ חיות. אין מה לעשות, אני צריך לעבור דרך שינקין כל יום וזה סבל בכל פעם מחדש. הגיתי רעיון חדש לראשי העיר – או שיהפכו את הכביש למדרכה ואז יהיה אפשר ללכת בניחותא, או שיבנו נתיבים במדרכה. הנתיב הכי קרוב לחלונות הראווה יהיה מיועד לזקנות ולאלה שרוצים לראות ולקנות, והנתיב הכי רחוק יהיה מיועד לאלה שרוצים ללכת מהר. אולי כדאי אפילו לתת קנסות למישהו שלא הולך מספיק מהר.

למי היית מכניס מכות?

בהקשר לשאלה הקודמת, יש הרבה אנשים. כל מי שהולך לאט או נעצר בלי סיבה. הייתי מרביץ למי שהמציא את קוצץ השום, אי אפשר לנקות אותו. הייתי מרביץ לפוליטיקאים, לרודפי השררה ולכל המושחתים. בעיקר, הייתי מרביץ למי שעושה סרטים בתקציבי ענק מגוחכים. הייתי מבעיר את הוליווד. מפגר לבזבז כל כך הרבה כסף על סרטים כשיש כל כך הרבה צרות – לא שאני מנוי לאמנסטי, אבל בכל אופן.


מה ההתמכרות שלך?

לפני שנה ההתמכרות שלי היתה הרס עצמי, אם זה מה שעומד מאחורי ויסקי זול וזיונים. חוץ מזה, אני אוהב ללכת. חייב ללכת כל הזמן. ההתמכרות האמיתית שלי היא אריאל, בתי בת התשעה וחצי חודשים. אני מכור ללראות אותה גדלה ומשתנה מדי יום ולראות את עצמי אוהב אותה ולהבחין בדקויות של התפתחות מערכת היחסים שלנו. אני אגזים קצת ואומר שכל רגע בלעדיה פוער בי חור בין הלב לבטן, במקום שבו אני מחזיק אותה.

לא רק עושים רוח

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

הייתי מזמין את רותי סלע ומעין אמיר, אמניות והחברות הכי טובות שלי. הן מבטיחות לי כבר כל כך הרבה זמן שנלך לשתות, הגיע הזמן לעמוד מאחורי הדיבורים.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה, חי או מת?

דווקא לחיים, ניתן למתים לנוח על משכבם. למה להטריד אותם? סבלו מספיק.

הייתי מארגן הסעה לכל תושבי דימונה, בה גדלתי. ברשותו של אבי סבח, שותפי לחלל התערוכה, הייתי מזמין גם את תושבי מעלות, פרובינציה לא פחות נידחת ואת כולם – שינהרו לתוך החלל. בשיא הערב הם היו נושאים אותי ואת אבי כמות היינו ביום כלולותינו.

איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

מאווררים שתלויים על התקרה. אני מפחד מהם פחד מוות. היתה לי פוביה מדברים שעלולים ליפול, שחזרה אליי מאז שהתחלתי לפסל. אם אני הולך למסעדה והשולחן נמצא ליד מאוורר, ציור או מראה גדולה אני לא מוכן לשבת. אני מיד רואה את כל החפצים נופלים לכולם על הראש.

תיק עיתונות

איתן בוגנים (31), אמן, אוצר ובעל הטור השבועי המקביל בנענע תרבות "אמן על האש", מרגיש שתהליך העבודה שלו משתכלל מאז שנולדה בתו הקטנה. "לא בגלל שאני עובד הרבה, אלא בגלל שהנסיבות השתכללו", הוא אומר, "מאז שנולדה אריאל, כל ההסתכלות שלי על האמנות והחיים הזדקקה לניסוח פשוט. אני לא מפקפק יותר בהחלטות שלי כשאני ניצב מול חומר. יש שיקראו לזה אינטואיציה".

אנחנו מתיישבים לשוחח, קולגות משני צדדיה של שלולית הרשת המקומית, לקראת תערוכתו החדשה, שתעלה ב-23.11 בסדנאות האמנים. ברוכים הבאים לאוסידיאה של בוגנים (שתוצג לצד wax, תערוכתו של אבי סבח). בתערוכה זו הוא מציג את הווריאציה שלו לחלק האחרון של שירת האודיסיאה המיתולוגית, החלק שמפגיש את אודיסיאוס הגיבור שוב עם ארצו, לאחר מסעות ממושכים ברחבי העולם היווני.

אודיסיאוס המשובש, שסוכלה לו ה-סמ"ך ב-דל"ת, הוא יעקב מישורי; האמן הוותיק שיצא בתערוכתו האחרונה, "נאה דורש", למעין מסע משל עצמו – כשהציג ספר ראשון וסדרת רישומים שהתהוותה במשך שלוש שנים והתמתחה על פני 30 שנות יצירה. בנוסף לסרט יציג בוגנים גם סדרת רישומים תחת השם "אוסידיאוס היהודי", שעוסקת גם היא במאבקו של גיבור עם כוחות שעשויים להכניעו, בין אם מדובר בכוחות שלטוניים, בירוקרטים או חברתיים.

בוגנים מסתובב בשדה האמנות מסוף שנות ה-90', אז החל את לימודיו בבצלאל, שסיים בהצטיינות. הוא הספיק ללמוד באוניברסיטת קרנגי מלון בפיטסבורג שבפנסילבניה וללמוד לתואר שני בווידאו בשיקגו, שם גם זכה במענק עבור הישגים בתחום הווידאו. בימים אלה הוא שוקד על ערב וידאו שהוא אוצר בגלריה טל אסתר (שם גם עבד כאסיסטנט) ועל פרויקטים אמנותיים שונים. את "אמן על האש" הוא כותב בשנה האחרונה, ובו בזמן משתעשע בגיחות למגזינים וכתבי עת שונים.