בכל רגע של היום

רותי התקשרה אליו בכל רגע של היום, כדי לשאול איפה הוא ומה הוא עושה. היא חשדה בו בלי הפסקה. היא צרחה באמצע הרחוב אם הפנה מבט לבחורה. היא היתה בלתי נסבלת, והיא ידעה את זה.

"למה לא אמרת לי? למה לא אמרתי לי שזה סתם יציאה?" היא שאלה ערב אחד, בתחילתו של סוף שבוע. "כמו מטומטמת נתת לי להתלבש ולהתאפר שעה ועכשיו אתה אומר לי שזו סתם יציאה?"
"לא אמרתי שזו סתם יציאה, אמרתי שאנחנו צריכים לצאת ולא צריך להתגנדר כל כך. זה בסך הכל הפאב בפינה..."
"אז עכשיו זה בסך הכל הפאב בפינה. למה לא אמרת לי קודם? נתת לי לעשות מעצמי מטומטמת, ועכשיו..."
"טוב זה לא משנה... את נראית מאה אחוז כמו שאת. אפשר פשוט לצאת. אנחנו מאח..."
"מאה אחוז? מה זה מאה אחוז? צריך להתלבש יפה או סתם?"
"זה לא מש..."
"תן לי תשובה! יפה או סתם?"
"..."
"תן לי תשובה, אחרת אני לא זזה".
"זה בסך הכל הפאב... עם החבר'ה. זאת לא הפעם הראשונה..."
"אז תגיד סתם. תודה רבה. סתם נתת לי להבין..."
"מה נתתי לך להבין?"
"שתוק!"

הם יצאו אחרי עשרים דקות. היא החליפה לג'ינס וחולצה קצת מסמורטטת. הוא חשב שהחולצה היתה טיפה יותר מדי מסמורטטת, אבל הוא לא אמר כלום, כי הוא ידע שזה יעכב אותם בעוד עשרים דקות לפחות, אם לא יבטל את כל הערב.

הוא נהנה בהתחלה. השבוע סוף סוף נגמר, החופש הגיע. הוא שתה את הבירה שלו ודיבר עם כמה חברים. כשהעיניים שלו נמרחו אחרי תחת יפה, הוא הרגיש אצבעות בצלעות. "ראיתי שהסתכלת לשם. שמור על העיניים שלך". הוא חייך אליה במבוכה, ושמר את העיניים שלו לעצמו.

כשנעלם לה לשתי דקות, היא שאלה את החברות שלה לאן הבן זונה נעלם לה עכשיו. היא סרקה את כל הפאב בחיפושים. בסוף היא מצאה אותו בחוץ, צוחק עם שני חברים. "מה אתה עושה בחוץ?" "אני סתם... מדבר עם..." "אבל למה יצאת?" "אל תת..." "טוב אני לא מרגישה טוב. אני הולכת מכאן." "רותי, רגע, רגע..."

הוא הלך אחריה, אבל היא הלכה מהר. הוא ביקש שתעצור רגע, תדבר איתו. היא עצרה ליד תחנת אוטובוס מוארת. הוא אמר שהוא רק רוצה לשתות עוד בירה אחת עם החברים שלו. הוא ביקש שהיא תישאר. היא צעקה עליו. היא טענה שלא אכפת לו ממנה, רק מהחברים שלו. היא אמרה שאם חברה שלו אומרת שהיא לא מרגישה טוב, הוא צריך להראות שאכפת לו ממנה. הוא הפנה את ראשו בחזרה לפאב, ואז אליה. הוא נענע את הראש. "זה מגוחך", הוא אמר, "זה מגוחך. אני... אני חוזר לעוד בירה אחת". היא צרחה אחריו.

הם הלכו לטיפול זוגי. לאט לאט בעיית הקנאה שלה התמתנה. היא אישרה לו ללכת לחדר הכושר פעם בשבוע. הוא גיחך: "פעם בשבוע? באמת תודה רבה." המטפלת שכנעה אותו לתת לרותי צ'אנס. אחר כך היא אישרה לו פעמיים בשבוע בחדר הכושר. היא השתפרה. הוא היה יוצא מחדר הכושר ומפעיל את הטלפון, אבל כלום לא קרה. הוא הביט בטלפון, וחיכה. ואז תהה. והמשיך לחכות. השקט מכיוון הטלפון שלו הטריד אותו, עיצבן, גרם לאי-נחת. הוא התקשר ושאל אותה אם הכל בסדר, איפה היא ומה היא עושה.