חכו ששורטי תגיע לנווה תרצה

"Slippin'", מאלבומה החדש של הראפרית לי'ל קים, סוגר מעגל עם "Backstabbers", שיר הסולו הראשון שלה מהאלבום הראשון של ג'וניור מאפיה, להקתה לשעבר, עשר שנים אחורה. בשיר ההוא תיארה את עצמה קים כמאפיונרית קטנה, שמסתגרת בחדרה עם ראש דחוס בפרנויות, מגניבה מבטים דרך חור ההצצה של הדלת, משוכנעת שכל פרצוף מעוניין לתקוע לה סכין בגב, להתנקש בה או להסגיר אותה לידי החוק.

והנה זה קורה, נבואת היפ הופ קודרת שהגשימה את עצמה. בהאזנות בדיעבד לאלבומים שהוציאו טופאק ונוטוריוס ב.י.ג בימי חייהם, ניתן למצוא כמות רמזים מבהילה לסופם המר, הקרב ובא, ולרמת המוכנות שלהם אליו. קים, למרבה השמחה, עדיין אתנו בחיים, אבל ההליכה המקבילה שלה בנתיב הכוכבות לצד מסלול עמוס בהסתבכויות מציאותיות עם החוק הובילה אותה אל הקלבוש, ממש עם יציאת אלבומה החדש. זה לא רק שהיא אשת הראפ הראשונה בהיסטוריה להתנחל בכלא. קים הוכתרה רשמית וחוקית כסכנה לחברה. סוג של תעודת כשרות, שראפריות מסוגה צריכות להיאבק עליה לצד הביג בויז של הראפ. סנופ דוג למשל יצא זכאי ממשפט הרצח שלו, אבל את הכבוד המפוקפק שלו ברחוב הוא הרוויח בזכותו. אין ספק שכשקים תשתחרר מהמעצר תוך שנה יהיה ברור שהיא אמיתית ומסוכנת הרבה יותר מכל גולם כמו פיפטי סנט, עם כל הצלקות שבעולם.

מ"באקסטאברז" ועד היום, קים היא מגישת ראפ אדירה. משכנעת, אותנטית וזועפת גם כשהיא לועסת את המסרים הנחותים ביותר, גם כשהיא מתעסקת רק באגו האולטרה-נפוח שלה, באלימות ובתאוות בצע או בליבידו הבלתי נשלט שלה. שלושת אלבומיה הקודמים מעולים ומומלצים עד היום. "האמת העירומה" החדש שלה, הוא גם הכי פחות מוצלח שלה. להבדיל מקודמיו נעדרת בו המוזיקליות וההפקה הססגונית (ובמיוחד ב"לה בלה מאפיה" הקודם, שנצבע בגוונים הודיים). הביטים לרוב מינימליסטיים למדי, ולמעט הבלחות רגאיי ספורות וב-"All Good" המשובח עם סימפול קולו של ביגי, הם לא מרתקים, גם אם הם פונקציונאליים למועדונים. אפילו הטקסטים מושחזים פחות מבדרך כלל, ומתעסקים באופן כמעט בלעדי במשפט שלה ובביקורת הציבורית שהוטחה בה. אין פה יותר הפרדה בין מציאות לבדיה אפשרית, אולם בזה גם כוחו של האלבום. בדומה לאמינם (שאת הפרייזינג שלו היא מחקה באופן ברור ב-"Quiet" עם דה גיים), המוזיקה של קים הפכה לסוג של תוכנית ריאליטי. אין בה צנזורה, אין בה טיפה של פולטיקלי קורקט, עם משפטים כמו "אני הכלבה היחידה בעולם עם שני פוסיז" ודרך "יש לי גנגסטרים שהולכים עם השם שלי על הבולבולים שלהם".

בנוסף לכניסה חסרת המעצורים שלה בתובעים ובמשטרה, בחבריה לשעבר לג'וניור מאפיה ובאחרים, קים, אם מישהו לא הבין בעבר, לא שולחת רמזים מיניים. היא יורקת את המיניות שלה בפרצוף של המאזין. קים רוצה במפורש שלא יהיה גבר אחד שלא יאונן למראה התמונות הבוטות שלה בעטיפה הפנימית, שלא יהיה אחד שלא יעמוד לו כשהוא שומע אותה שרה. ב"קיטי בוקס" היא אומרת "דמיינו את לי'ל קים בתנוחת 69, דמיינו את לי'ל קים בעמוד האמצע של פלייבוי, אני רטובה כמו האוקיינוס, אתה יכול לשחק לי בקופסה עד הבוקר". יש באלבום הזה כמות משעשעת בהתחלה, ובלתי נסבלת עד סופו של הודעות לכאורה, שחברים וקולגות השאירו לה על המזכירה, כדי לעודד אותה לקראת הכניסה לכלא. אבל למרות קטעי המלל הארוכים והמיותרים האלה, ועל-אף היות "האמת הערומה" חוליה סבירה אך רחוקה מלהבריק ברצף הלי'ל קימי, הוא עדיין מסמך חזק, מבדר וממכר יותר מרוב אלבומי הראפ המסחרי של השנה.

ל'יל קים, "The Naked Truth" (הד ארצי, Atlantic)