הערב שנערך ביום שלישי, 22.11.05, בחנות הספרים הערבית-עברית יאפא, היה באופן רשמי ערב דיון בספרו האחרון של אליאס ח'ורי, "יאלו", אבל למעשה עסק בסגירת דלתות הוצאת אנדלוס. המפעל התרבותי-מדיני הזה, על אף שיעל לרר, המייסדת, המו"ל והעורכת הראשית מתנגדת להגדרתו כפרויקט אידיאולוגי מדיני, הולך לעולמו. אחרי שסאלח בכרי הציג מונולוגים מן הספר בערבית ובעברית ואלמוג בהר ערך דיון מעניין על ספריו של ח'ורי, "יאלו" ו"באב אל שמס", פנה מטבע הדברים הדיון למשמעות הסגירה, במיוחד לנוכח כותרת הערב "האם הוצאת אנדלוס נכשלה?".
לרר עצמה מסרבת בכל תוקף לקבל את סגירת ההוצאה ככישלון, ובמידה רבה היא צודקת. יש בהתנהלות ההוצאה גם ניצחון גדול והצלחה. מבחינות רבות ההוצאה מהווה סימן דרך למי שרוצה לגשת לתחום: מבחירת היצירות שתורגמו, שהיו רובן ככולן איכותיות להפליא, דרך התרגומים המושקעים והמשובחים, ועד לעיצוב העטיפות, אנדלוס פעלה מיום היווסדה כמקצוענית אמיתית, ולא הניחה לקשיים המרובים להיות תירוצים לקיצורי דרך ועיגול פינות. גם העובדה שקורפוס הכותרים המתורגמים מערבית גדל פי כמה בשנות פעילותה היא תעודת כבוד. ועם זאת, בסופו של יום, ההוצאה נסגרת כיוון שהספרים לא נמכרו וכך לא ניתן לשרוד. לרר ניסתה במהלך הערב בכל תוקף להימנע מהפניית אצבע מאשימה: לטענתה, המפיצים וחנויות הספרים היו יותר מהוגנים, יחס הביקורת היה בולט וחיובי (גם באתר זה), ואפילו הממסד תמך, ברמה זו או אחרת. אבל מישהו נכשל, בוודאי, השאלה היא רק מי.
הכישלון הוא באי קניית הספרים ולכן האשמים הם הקונים, ונותר רק לברר מי הם הקוראים הפוטנציאליים של ספרות ערבית בארץ. אף שראוי היה שלכל אזרח במדינת ישראל יהיה עניין בתרבות שבתוכה הוא חי, הרי שהאצבע המאשימה פה צריכה להיות מופנית כלפי השמאלנים. אכן, אנחנו האשמים, ואי אפשר לברוח מכך לשום מקום. לרר עצמה השתמשה בדוגמת ההפגנה: הרי להפגנה האחרונה בעד היציאה מן השטחים הטריחו עצמם, לפי ההערכה המתונה ביותר, כ150,000 איש. נניח הנחה מושכלת וזהירה ש-10% מהם הם קוראי ספרות איכותית. ונניח שרק 2% מאותם עשרה הם אנשים אשר דעותיהם שמאלניות מספיק (וצר לי על הניסוח הזה) על מנת שיסכימו באמת לספוג תרבות זרה. עדיין מדובר על 3,000 איש. חוץ מ"באב אל שמס", שהגיע למספר הזה בדיוק רק כיוון שהוא לחץ על היבלת הכואבת של ישראל, אף אחד מספרי ההוצאה לא התקרב אפילו. רוב כותרי ההוצאה מכרו בין 200 ל-300 עותקים. מדוע?
התשובה היא, כמה מכעיס, ששוב ושוב אנו מבינים שאין שמאל אמיתי בארץ. נכון, אנחנו מצהירים שאנחנו ליברלים, מוכנים להצביע מרצ ולקרוא "הארץ", מזכירים בכל הזדמנות את החבר הערבי שלנו (שהוא למעשה מוכר הירקות שלנו, אבל מי סופר), אבל עמוק בפנים התרבות הערבית היא משהו שאנחנו לא מוכנים לגעת בו. עמוק בפנים, יש חומה חזקה מכל ערמת בטון שעוברת בתוך בית של פליטים. מתברר שגם השמאלנים הקיצוניים ביותר לא מוכנים לעשות את הצעד הקטן ביותר לטובת דו-שיח תרבותי אמיתי, גם כאשר המאמץ שנדרש מהם הוא מינורי. הרי ההוצאה סיפקה חומר טוב באמת, והרי הרלוונטיות של ספרות ערב היא עצומה בארץ.
מכון גתה, יעני
אומרים שהספרים היו קשים לקריאה (זה לא נכון, חלקם קריאים ועוסקים בנושאים מתונים ומרגשים), אומרים שאפילו השמאלן הגדול מחפש בריחה קלה מהמציאות כשהוא קורא. מוזר, ספרי שואה נמכרים בעשרות אלפים בארץ, גם כשהם גראפיים עד להקיא, ועל אף שהם נוגעים לנו בעצבים האקטואליים החשופים. אומרים שגם ספרות הולנד וטיבט לא מוכרות בארץ. זה נכון, אבל אלו תרבויות שהצורך בהכרתם הוא נמוך לאין שיעור מזו הערבית. ואולי הדוגמא הטובה היא באמת הספרות הגרמנית, שלרגע אחד, אפילו לא בשנות החמישים, לא פסקה מלעניין את הקורא הישראלי. האם זה בגלל שכה נוח לקרא עוד ספר שנכתב מתוך תרבות מערבית? כנראה שכן, וכנראה שהנפש הישראלית, שמאלנית ככל שתהיה, דוחה בשאט נפש, אחרי שנים של אינדוקטרינציה ממסדית, כל מה שמריח מערביות, מ"האחר" הגמור שסובב אותנו.
האשמים האחרים הם מדינות ערב. בניגוד לגרמניה או לצרפת, שבעידוד נמרץ של שגרירותיהן בארץ פתחו את מכון גתה ואת מרכז רומן גארי לתרבות צרפת, אף מדינה ערבית לא עשתה כך. אלו מרכזים אשר מעודדים חילופי תרבות בין ישראל לארץ המוצא שלהן, ותומכים בתרגום ספרים לשני הכיוונים, ללא קשר למכירות או רווח כלכלי. נכון שקשה מאד לעשות צעד כזה בעולם הערבי, אך המסקנה העצובה נותרת: הן בישראל והן במדינות ערב, הממשל והציבור נרתעים מכל יחסי גומלין תרבותיים, כיוון שאלו מהווים את הצעד הבסיסי לקרבה רגשית אל הצד האחר. כיוון שעניי עירי קודמים, נותרנו עם חציה של המסקנה, שכבר ידועה לכל: השמאל בארץ הוא שמאל בכאילו, אימפוטנטים מוחלטים שלא יצאו מן הכורסה אפילו אם יש נחש בין הכריות. אנחנו אשמים, ואנחנו נשלם את המחיר. לא בגלל אנדלוס, אלא בגלל שגורל אנדלוס הוא הסימפטום למחלה שלנו.