קוקו חי בעשר

פרסים, רומנים, עירקים, פולנים, מרוקאים, ערבים, הומואים ואפילו לא בדיחה אחת על רוסים ( להזכירכם, קהילת המהגרים הגדולה בישראל). האם יכול להיות שהאנטגוניזם המקומי לעלייה הרוסית הוא כל כך גדול שאפילו לא ממציאים עליהם בדיחות? או שאולי מדובר בחתך אתני שהוא לא מצחיק בעליל? בכל מקרה, אם תשמעו כמה בדיחות טובות על רוסים (אתם יודעים: הם מאפיונרים, מסריחים, לא יודעים עברית, מתפוצצים בפיגועים, לא יהודים), התקשרו למערכת "הג'וקר", תוכנית הבדיחות של ערוץ שתיים. הם מתים לאיזה כמה בדיחות גזע טובות.

צביקה הדר, המנחה של "הג'וקר" (המשודרת בכל יום שישי, 21:00, ערוץ שתיים) כבר חווה על בשרו את יום שישי המקולל באפיזודה הקצרה של "שישי שואו" (שבמבט לאחור, בוודאי היתה עדיפה על כל תוכניות הפטפטת של היום), אבל הוא רצה עוד. עם ארז טל כעורך ראשי והעמך כתירוץ, הוא מנחה את "הג'וקר" כאילו היה איזשהו קומיקאי מתנ"סים.

הרעיון: תשעה אנשים שמספרים, כל אחד בתורו, בדיחה ומתמודדים על תואר הג'וקר של הערב. הדר, שאף אחד לא יכול לקחת ממנו את חן הרומני- חנווני שלו (ושבתוכנית הנ"ל עושה רטרו ווקאלי לז'וז'ו חלסטרה), נראה מבסוט. אל הבמה עולים ובאים אנשים מכל קצוות הארץ כדי לספר בדיחות בעלות ניחוח גזעני מובהק, מעט הומופוביה ושנאת ערבים. אבל גרוע מכל, רוב הבדיחות פשוט לא מצחיקות. וכאן נופלת התוכנית: המתמודדים מנסים יותר מדי להרשים את אלה בקהל שצריכים לבחור בהם בתנועות גוף מוגזמות ומימיקה של אדם הלוקה בתסמונת טורט, הם מפספסים לרוב את הפואנטה של הבדיחה, הם גסי רוח באופן הלעגני בו הם מחקים עדות שונות בישראל (ומסכנים הפרסים, מה כולם רוצים מהם?) והם בעיקר קולניים ווולגריים.

ועכשיו יקפצו כולם ויאמרו: תראו, תראו את האומו הזה (הומו ב-א' הוא כינוי הגנאי הישראלי לאדם רגיש, בעל מצפון ודיעות שמאלניות שלא מקבל בתחת). ואכן, אני "אומו" גאה ולא מתבייש בכך. כי יותר נמוך מ"הג'וקר" כבר אי אפשר לרדת. הרי זוהי הנמיכות במיטבה. זהו המכנה המשותף הנמוך ביותר שכולם תמיד מדברים עליו. הנה, גילינו אותו, הסתכלנו לו בעיניים ואנחנו יודעים סוף סוף איך הוא נראה ונשמע.

רק מניפולטור בידורי מוכשר כמו ארז טל יכול היה לעלות על זה. זוהי בוודאי נוסחה מנצחת: תנו לעם לבדר את העם והרי לכם השילוב המושלם. במשך שנים נתנו לטובי בדרנינו לרדת לעמך, כשרק היה צריך לתת לעמך לבדר את עצמו. "באק טו בייסיקס" במיטבו: חוזרים להתכנסות השבטית המסורתית של בדיחות, פיצוחים וכאפות. כל כך ברור שלא ברור איך לא חשבו על זה קודם. ועוד דבר: מצפייה בכל תשעת המועמדים ניתן להגיע למסקנה הבאה: כל אחד ואחד מהם יכול, במפה הטלוויזיונית הקיימת, להנחות תוכנית בפריים טיים. כי אם אלי ומריאנו, צביקה הדר, אורנה דץ, רפי רשף, יגאל שילון, ניר חכלילי, יכולים, אז למה שלמנחם מדימונה, שרה מחיפה, שמעון מתל אביב וקוקו מאילת, לא יהיו תוכניות טלוויזיה משלהם? חזון אחרית הימים של השידור הקהילתי מתגשם עכשיו. ותרו על פערי התיווך המיותרים של בדרנים מורמים מעם ותנו לאנשים הפשוטים לנהל את כל העסק. הזקנה עם הבדיחה על התוכי יכולה להיות אחלה אילנה דיין.